הבורא ציווה לבנות היכל להשראת השכינה. למען מטרה זו יש לבצע עבודות עדינות וסבוכות בעץ ובמתכת, בזהב, בכסף ובנחושת ולארוג אריגה אומנותית כפולת פנים בחוטים השזורים כל אחד מעשרים וארבעה נימים. נצטוו לעשות זאת אלו שלפני שנה עבדו עדיין בחומר ובלבנים במצרים; לא היו בהם חרש עץ, צורף זהב, אורג, מעבד עורות או רוקע אדנים. מניין נמצאו, אם כן, בעלי מלאכה כה מיומנים?

התשובה לכך פשוטה: אילו היה מדובר במלך בשר ודם, אכן לא היו הללו מהינים להציע את עצמם, שהרי היו חסרי ידע וניסיון בעבודה שכזאת. לא אנדרטה יכולה לצאת תחת ידם, אלא גרוטה מעוותת שתעלה את חמת המלך, ותו לא. אולם לא כך הם פני הדברים כשמתנדבים הם לעבודת מלכו של עולם.

התורה מונה את התכונות הנדרשות לאומנים שהופקדו על יצירת כלי המשכן: "וכל חכם לב בכם יבואו ויעשו את כל אשר ציווה ה'" (שמות ל"ה, י'). לא ידע וניסיון או כישרון יוצא דופן נדרשו כאן, אלא חוכמה שבלב, חוכמת הרוח.

גם התמקדותה של התורה בתכונותיו הייחודיות של בצלאל בן חור, המנצח על מלאכת האומנים, אינה מסתכמת ביכולותיו האומנותיות אלא דווקא באלו הרוחניות: "וימלא אותו רוח אלוהים, בחוכמה, בתבונה ובדעת ובכל מלאכה. ולחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף ובנחשת... ולהורות נתן בליבו הוא ואהליאב בן אחיסמך למטה דן. מילא אותם חוכמת לב לעשות כל מלאכת חרש..." (שמות ל"ה, ל"א-ל"ה).

מתיאורים אלו עולה כי כדי להימנות עם אומני משכן ה' נדרש האדם ל"רוח אלוקים", ל"חוכמה, תבונה ודעת", וכן ל"חוכמת לב". בתכונות האומנותיות והמקצועיות אין התורה עוסקת כלל. הייתכן?

כדי להבין זאת יש להתחקות אחר הגדרתה של "חוכמת לב" זו ולהבין את מהותה.

בעולמנו החומרי מותנה חיבורם של שני עצמים זה לזה בצמצום המרחק המפריד ביניהם.

כדי לחבר בני אדם במחשבתם יש להעזר במעשים. מעשי האדם משמרים את מחשבותיו, ואף מעניקים להן תוקף חומרי הנקלט בתודעה החושית של המתבונן בו. כך, לדוגמה, מחשבת הנגר היא חלק בלתי נפרד מהשולחן שבנה. כאשר יתבונן אדם ביצירת הנגר, ירד לסוף דעתו וישיגה במחשבתו – תהיה מחשבתו מזדהה עם מחשבת הנגר.

לחיבור מחשבות נדרשת שלמות ההשגה. כשם שהשגת תכלית מחשבתו של הנגר מביאה את המתבונן לדבקות בנגר ובמחשבתו, כך השגת מעשה הבריאה תוביל את המתבונן להדביק את מחשבתו במחשבת הבורא. השגה זו היא הנקראת בפי חכמינו 'דבקות'.

כאשר מצווה הקדוש ברוך הוא את משה על בניית המשכן וכליו ועל הכנת בגדי הכוהנים, השיג משה בדעתו הטהורה את תכלית מחשבת הבורא, וליצירה זו נדרש הוא לאומנים. הצלחתם של אומנים אלו נמדדת במידת דבקותם בבורא וביכולתם להשיג את מחשבתו ואת רצונו. לכך נדרשו אומנים "חכמי לב", תכונה שתעזור להם להשיג את מחשבת בוראם ולקדש במעשיהם את המשכן, את כליו ואת בגדי הכהונה.

אך האם די בדבקות בלבד? כיצד יוכלו לעסוק במלאכה זו אם לא יהיו להם הכישורים הדרושים לכך?

אלא שהקדוש ברוך הוא חפץ בלב טהור, ברצון אמיתי. כשאך יראה את רצונם וייווכח בנדיבות לבם, הוא יעניק להם את הכישרונות, את הידע ואת המיומנות. דבר לא יחסר להם. הכול שלו, הכול מכוחו, הוא ורק הוא נותן כוח לעשות חיל (דברים ח', י"ח), לא נבצר ממנו דבר!

ואכן, כך היה: "מילא אותם חכמת לב לעשות כל מלאכת חרש וחושב ורוקם, עושי כל מלאכה וחושבי מחשבות... אשר נתן ה' חוכמה ותבונה בהמה לדעת לעשות את כל מלאכת עבודת הקודש לכל אשר ציווה ה'" (שמות ל"ה, ל"ה ול"ו, א'). בכוח דבקותם בבורא וסיועו להם על כל צעד ושעל הם בנו את המשכן על כל הדרו. עין לא ראתה הוד והדר מעין זה.

בפרשה זו צפון לקח תמידי לכל אדם ובכל דור. כידוע, המשכן הוא מודל למשכן הפנימי שעל כל אדם לבנות בפנימיותו. על האדם לעשות עצמו מעון ומשכן להשראת השכינה, שהרי ליבו הוא בחינת קודש הקודשים. יש אפוא להשכין בלב את לוחות הברית, את התורה הקדושה ואת כלי המשכן. המנורה מורה על אור החוכמה, והקטורת על נועם המידות; השולחן על טהרת הממון וכשרותו, והכיור על היטהרות מכל רע. כל כלי וסמלו, והעבודה הרוחנית הנובעת ממנו.

כאן עלול האדם לחשוב: כלום יש ביכולתי להעפיל לגבהים כאלו, להמריא לפסגות כה רמות? הכיצד אוכל להקים בתוככי ליבי משכן ולהכניס בו את תוכנן של לוחות הברית?

אולם התורה מורה לנו שאם אך נרצה ואם אך נחליט – נקבל כוחות ממרום, סיוע ועזרה, חוכמה, בינה ודעת. נקבל את הנחוץ להקמת משכן פנימי הדור ונאה, כליל השלימות. הקדוש ברוך הוא חפץ רק בהחלטתנו הכנה, את כל השאר הוא כבר ישפיע לנו ממרום.