ספר במדבר מכונה בפי חכמינו בתואר "חומש הפקודים", על שם שני המפקדים המופיעים בו: בפרשת במדבר ובפרשת פנחס. ספר במדבר משתרע על פני תקופה ארוכה בת קרוב לארבעים שנה, תקופה שבה שהו בני ישראל במדבר סיני. במרוצת תקופה זו עברו על עם ישראל מאורעות רבים: שילוח המרגלים, חטא מי מריבה, ברכות בלעם, המלחמות בסיחון ובעוג ועוד, אך על אף כל אלו לא נקבע שמו של הספר אלא על שם המפקדים המוזכרים בו. ללמדך, שמפקדים אלו היו הרבה יותר מצעד מנהלי. הם היו ביטויים בולטים של גילויי חיבה מצד הקב"ה אל העם.

הספירה העניקה צורה ועיצוב למחנה העבדים שיצא ממצרים. היא הפכה אותו לעם מלוכד ומסודר. הספירה לוותה בהתארגנות לשבטים, לבתי אב ולמשפחות, כמובא בפסוק: "שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם במספר שמות" (במדבר א', א'-ב'). הספירה נשאה את ראש בני ישראל והקנתה להם חשיבות וערך. בנוסף, הספירה היתה מדוייקת ומחושבת עד לאדם האחרון שבכל שבט. כך זכו השבטים לפסוקים בתורה המפרטים באופן מלא של מספר אנשיהם, וממילא את חשיבותם ואת ערכם הסגולי.

אך נשים נא לב, מי הוא המחייב למנות את העם? האלוקים היודע היטב את מספרם גם ללא ספירה זו. אם כן, מדוע הוא זקוק לה?

אכן, הוא אינו זקוק לה כלל. ספירה זו היתה למענם, למען התחושה האישית שלהם. למען ירגישו בערך העצמי המתחיל לנבוט בקרבם, ערך עצמי גם כקבוצה וגם כפרטים. כי "מתוך חיבתם מנאם".

ראו נא כמה מדוייק הפסוק המצווה על ספירת העם. לא נאמר בו: אסוף את העם וספור אותו, אלא כאמור: "שאו את ראש כל עדת בני ישראל", "אין לשון שאו, אלא לשון גדולה" (רמב"ן).

ספירה זו תביא את העם לנשיאת ראש, לזקיפות קומה, לתחושת ערך עצמי. אלו הם תנאים ראשוניים להתגבשותו של עם שיהיה מסוגל לקבל על עצמו אחריות, מטרות ויעדים ברורים. בתכונות אלו הוא יהיה מסוגל לצעוד אל תוך ההיסטוריה.

לא ספרו אותם כעדר בקר, כאסירים בכלא. הספירה היתה קשורה ישירות "למשפחותם לבית אבותם" (שם). עבדים בכל העולם הם נעדרי משפחה, במובן המקובל של המילה. אבותינו, העבדים המשוחררים שיצאו ממצרים, היו זקוקים למשפחה במשמעותה הנאצלת בדרכם כבני חורין אל הארץ המובטחת.

זהותו האישית של האדם קשורה בקשר בל יינתק לביתו ולמשפחתו. זהות זו מלמדת רבות על תחושת ההשתייכות של האדם, על רצונו העז להיות חלק ממשהו הגדול ממנו. רע לו לאדם שאבד לו קשר זה, והוא נע ונד בעולם ללא עבר משפחתי שיאפשר לו להתרפק עליו. היה זה מניין שהתייחס ישירות לבתי אבות. היה זה אמצעי התורם לקשר האישי של הפרט לקבוצה, קשר הבונה זהות.

ואין הדברים משניים כלל וכלל. במעמקי קשר זה טמון הקשר לקבלת התורה. זהו קשר המאפשר לעם להפוך מעם המונע על ידי כוחות אופנתיים-חולפים, לעם שבמוסרו קבועה תשתית התולדה האנושית, היא התורה המשמשת תשתית לבריאת העולם.

יסודו של כל עם טמון במשפחה. אין תשתית חזקה יותר מחוליה בסיסית זו. אם רפה היא, יימוטו עמה יסודות העם והחברה. רק באמצעותה ניתן להעביר מדור לדור תכנים, ערכים וייעוד. רק אב יכול למסור לבנו את לפיד המוסר, התורה והזהות היהודית, למען יעביר אותו הלאה מאב לבן, מאב לבן לאורך כל הדורות.

לא היה זה המפקד הראשון של עם ישראל. את המצווה לפקוד את העם מוצאים אנו כבר בפרשת 'כי תשא' שבספר שמות. המפקד האמור שם נערך בשנה הראשונה ליציאת מצרים, לאחר חטא העגל, לפני הקמת המשכן.

החיבה שרוחש הקב"ה לצאן מרעיתו באה לידי ביטוי במפקדים החוזרים ונשנים, כדרך שאדם סופר דבר החביב לו, ואינו מניחו מידו עד שהוא כופל ומונה אותו לרוב חביבותו.

ערכם של חפצים נמדד בריבויים, אולם כאשר מדובר בבני אדם, כל אחד מהם קובע ברכה לעצמו, כי אין איש בתבל שעולמו הפנימי ישווה לעולמו הפנימי של רעהו, ועל כן כל אחד ראוי להשגחה מיוחדת. התורה משתמשת כאן בפועל "פקוד", ולא בפועל "ספור". המנין במספר שמות מלמד על ההשגחה הפרטית הצמודה אליהם.

ישראל נמשלו לכוכבים. כשאדם רואה שמים זרועי כוכבים, יתכן שיתרגש ויתפעל מהמראה המרהיב הנגלה לנגד עיניו, אולם הוא לא יעניק בתודעתו חשיבות מיוחדת לכל כוכב בפני עצמו. אמנם כל כוכב נראה נוצץ, אולם ממרחקים לא ניבטת הייחודיות שלו. אך לאמיתו של דבר, לא כך הם פני הדברים, כל כוכב, עולם גדול ומופלא הוא. שבחו של הקב"ה מתבטא בכך שהוא ברא את כולם וייחד שמות לכל אחד ואחד מהם.

ישראל נמשלו לכוכבים. לא רק לעם בכללותו נודעת חשיבות, אלא כל אחד נושא עליו שם ייחודי וחשיבות ערכית מיוחדת. מפקד זה של ישראל נועד להדגיש ערכיות ייחודיות זו.

ההכרה בערכיות של כל אחד מישראל חייבת לעמוד מול עיני האדם בכל עת ובכל שעה. אולם היא חשובה פי כמה כהכנה לקבלת התורה. חכמים קבעו שבשבת שלפני חג השבועות יקראו את פרשת במדבר. כאשר ביקש הקב"ה לתת לבני ישראל את לוחות הברית באו לפניו ההרים וביקשו שעליהם תנתן התורה. הקב"ה נתן את התורה על הר סיני, משום שהיה העניו מכולם. מכאן, שעל האדם ולשאוף לקנות את מידת הענוה.

מן הראוי להתבונן: אם הקב"ה רצה ללמדנו לאחוז במידת הענוה, מדוע התורה לא ניתנה במישור או בעמק אלא בהר? התשובה היא שיש ענוה שהיא שפלות רוח, שאין עימה הכרה בחשיבות ישראל לפני ה', והיא שלילית. רק הענווה המלווה בנשיאת ראש ובהכרת חיבתם של ישראל, היא המפתח וההכנה לקבלת התורה.