השנה שנת ה-תש"ד  הימים, ימי אסון וצרה לישראל,  העולם שרוי במערבולת של דם ותימרות עשן, אירופה עולה בלהבות, כאן בארץ ישראל המצוקה בשׂיאה, התמיכות מרחבי העולם להיכלי התורה בישוב היהודי  כמעט ופסקו.

לרגל המצב התכנסו גדולי ישראל בבית הכנסת "זיכרון משה"  שבירושלים. הוזמנו מעט 'בעלי יכולת' במושגים של הארץ... הם התבקשו להרים את תרומתם להצלת עולם התורה. אולם בית המדרש התמלא מפה לפה. גדולי ישראל  זעקו מדם ליבם , ובעיניים דומעות הם הבהירו שהתורה בסכנה! אם ח"ו לא יהיו לומדי תורה , לא יהיה המשך לכלל ישראל. התחושה  באולם הייתה קשה מאד.  

בבימת הכבוד ישב אורח הכבוד  ורם המעלה הלא הוא מרן הרב מפונביז' הגרי"ש כהנמן זצוק"ל שזה עתה עלה לארץ בנסי ניסים, בהותירו אחריו את משפחתו וקהילתו  שנעקדו בשואת אירופה הי"ד.

הכול  המתינו לדברי הרב, אשר נודע  כאחד הנואמים הדגולים שקמו לעם היהודי. והנה קם מרן . למרבה הפליאה בת שחוק על שפתיו, וכה היו דבריו: ידידי אהוביי, שומע אני כאן קולות על התורה הנמצאת בסכנה, ח"ו. מורי ורבותי, רצוני להזכירכם, התורה איננה בסכנה!!! כי הלא הבטיח לנו הקב"ה: "כי לא תשכח מפי זרעו", התורה לעולם לא תשכח! תמיד באיזה מקום בעולם התורה תִּלַמֶד ע"י עם ישראל, כך  שאין כלל סכנה לקיום התורה.

אולם, רבותי, -  אתם הניצבים פה כעת, "ברי מזל" הנכם, זכיתם לרווח גדול,  שנקלעתם להזדמנות בה נדרשת עזרתכם להקמתה של תורה, כאן בארץ ישראל,  אוצו, רוצו!! אל תפסידו את המציאה...  כי אם לא אתם יהיו אחרים שיזכו, ואתם תפסידו!!" -  אנחת רווחה פשתה באולם, המתח התפוגג, הלבות נפתחו,  וגם הכיסים... בעבור לומדי התורה בארץ ישראל. (מתוך "שלמה משנתו")   

שבט לוי זכה להיות משרת במשכן ה' ומקדשו  לדורות. בפרשת במדבר מלמדת אותנו התורה  שכתר זה ניטל מבכורי ישראל  : "וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת כָּל בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם" (במדבר  ג, י"ב) אותו תפקיד שהיה מיועד  לבכורי ישראל בתוך משכן ה' , כפי שהתורה אומרת: "כִּי לִי כָּל בְּכוֹר בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל" (שם י"ג)  נלקח מהם והועבר ללווים.   הפסד אדיר זה הוא לא רק לבכורים כי אם לכל כלל ישראל!   מפני שלו היו נשארים הבכורים בתפקידם כל כלל ישראל היה עולה ברמתו הרוחנית, שכן בתוך ביתם מתגורר  השגריר של משכן ה', עצם נוכחותו הייתה משרה אווירה של בית המקדש בבית. אך תפקיד זה נלקח מהם, מדוע?

מבאר רש"י:  "מתוך בני ישראל" – שהיו ישראל שׂוכרין אותן לשירות שלי, על ידי הבכורות זכיתי בהם ולקחתים תמורתם. לפי שהיתה העבודה בבכורות, וכשחטאו בעגל , נפסלו. והלווים שלא עבדו עבודה זרה נבחרו תחתיהם."     הספורנו מבאר: "אומנם במכת בכורות שהיו הבכורות ראויים ליענש בעוון הדור מפני "היותם נכבדים "ובהיותם בלתי ראויים להנצל ממכת מדינה. ואני הצלתים במה שהקדשתים לי. בעניין שיהיו אסורים להתעסק בעבודת הדיוט... ועכשיו שחטאו מאסתים ולקחתי הלווים תחתיהם לפדיון והיו לי הלווים לעבודה.

יש להבין את פשר הדבר מדוע עונש חטא העגל הושת דווקא על הבכורות? וכי הם היו גרועים יותר מכל כלל ישראל כדי להיענש  בחומרה כה רבה עד שהועברה זכות עבודת הקודש לבני לוי? ובפרט  שהלא מפורש במקרא שאותם שלושת אלפי איש שנהרגו על ידי בני לוי בעקבות חטא העגל, כפי הנאמר: "וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁקְ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות לב, כ) רש"י במקום מבאר כיצד בדקו וענשו בדיוק את האשמים בפועל בחטא העגל. כך שלא נותרו יותר משלושת אלפים חוטאים מעם ישראל!  י א"כ כל הנשארים בחיים לא היה להם שום חלק בחטא העגל, לא מעשי, ולא רגשי, ולא מחשבתי , אם כן מתעצמת  השאלה: מדוע דווקא בכורי ישראל ?!

מיישב זאת הגר"א נבנצאל שליט"א:  (מעובד ע"י כותב הדברים) על פי המעשה הנודע עם מרן  בעל ה"חפץ חיים" זי"ע  שחפץ   לשכנע  את תלמידו  להתגייס לאיזו מטרה שבקודש, והלה סירב מספר פעמים ואז שאלו רבו: תאמר לי, האם אתה כהן? לא! השיב התלמיד, ומדע אינך כהן? התפלא  התלמיד בתמיהה למשמע השאלה, הלא אבי וסבי ישראלים הם! ומדוע אבותיך  ישראלים הם?!... שתק התלמיד במבוכה,  פתח החפץ וענה : 'במהרה ייבנה בית המקדש ואני אזכה לעבוד בו (ה"חפץ חיים"- כהן היה) אך אתה לא תזכה! אתה יודע למה? כי כשמשה קרא אחרי חטא העגל:  "מי לה' אלי!"  הורי התייצבו  ונרתמו למשימה והוריך לא, ומאז אתה נפסלת מעבודת המקדש'.

על פי רעיון זה ניתן ליישב את השאלה: התביעה על בכורי ישראל נעוצה  במילים של הספורנו: "מפני היותם נכבדים"-  נכבדותם ומעמדם הרוחני בבית היהודי היה אמור להוות חסם ובלם במניעת חטא נורא זה. הם היו אמורים למנוע את התדרדרות העם מפני מעמדם בתוך הבית היהודי. ובעצם שתיקתם התאפשר תהליך ההתדרדרות שהסתיים בחטא העגל בתופים ובמחולות.   ולאחר החטא, היה מצופה מהם  לכל הפחות להיענות לקריאתו של משה רבינו: "מי לה' אלי" (שם ל"ב כ"ו) . קריאה שנועדה להישמע קודם אצל אלו הקרובים אל הקודש כבכורי ישראל ששמשו בהקרבת קורבנות שמהותם מקשרים בין העם אל הקב"ה. וכאשר חילול ה' נורא זה מתרחש תחת שמי השמים לעין כל. ומשה זועק: "מי לה' אלי", משמע שמי שנשאר אדיש מראה שהוא לא רואה את עצמו ראוי להיות משרת במשכן ה'! התעלמותם המוחלטת הוכיחה שהם אינם ראויים לתפקיד, שכן אף לא בכור אחד  נענה לקריאה,  ממילא הפסידו הם ובניהם לדורות, וכל זאת, לא מפני שנכשלו בעגל, אף לא מפני ששמחו לראות באחרים העובדים, אלא מפני  "שנמנעו לבוא".

המקור לחטא האדישות נמצא בדברי שלמה המלך ע"ה במשלי: "גַּם מִתְרַפֶּה בִמְלַאכְתּוֹ אָח הוּא לְבַעַל מַשְׁחִית" (י"ח, ט) מבאר המלבי"ם:  " מי שהוטל עליו לעשות מלאכה למלכות, ואחד בנה את הבניין והשחיתו, ואחד ישב ולא בנה כלל, עונש שניהם שווה, כי בין כך וכך לא בנו הבניין המוטל עליהם והמתרפה ולא עשה הוא אח ודומה עם בעל המלאכה (ר"ל שעשׂאה) והשחית, וכן אין הבדל בין מי שעשה מצות ועשה עבירה שמכבה מצוה והשחית, ובין היושב ואינו עושה כלל לא מצוה ולא עבירה, ששניהם לא עשו את המוטל עליהם". 

כלומר, אין הבדל גדול בין מי שנכשל בעבירה לבין מי שנמנע מלקיים מצווה. לכן גם אם לא עבדו את העגל ולא שמחו בראותם אחרים עובדים, הם לא הזדרזו לעשות בהם משפט על פי קריאת משה רבם.

כפי שביאר בעל  ה"שפת אמת" על הפסוק: "הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ" (ויקרא ו, ב) הציווי של: "תוקד בו"   חוזר על הכהן העובד, הכהן איננו יכול להרפות במלאכתו, צריך שהאש תבער בתוכו, צריך שלבו יהיה לוהט בעבודת ה'. ממילא אם הכהן לא עובד בהתלהבות - איננו ראוי לשרת.

לעומתם הלויים שמוע שמעו היטב את הקריאה, והם, כאיש אחד  נאספו אל משה רבינו  והתגייסו לעצור את נגף ההתדרדרות בעם. הם גילו אכפתיות מחילול ה' הנורא. ובזכות זה זכו בני לוי  למעלה עצומה - לשרת בקודש, זכות שאין לתארה ולשערה, זכות  שעברה מאב לבן לדורי דורות, וכל כך למה? - כיון שהזדרזו להתגייס לדבר מצווה בלי לעשות חשבון, "הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בָּנָיו לֹא יָדָע"   ובזכות זה עד היום כל מי שמיוחס לשבט לוי יכול לקום ולשרת במקדש בזכות שהנחילו לו אבות אבותיו. כפי שנאמר: "מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לַה'" (שמות לב, כ"ט) כלומר בכך הם מתחנכים לעבודת ה' "כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ וּבְאָחִיו וְלָתֵת עֲלֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה" (שם)

מלמדים אותנו בעלי המוסר שקריאה זו של: "מי לה' אלי " מהדהדת לאורך הדורות, התורה מדגישה את עונש נטילת כתר הבכורה מבכורי ישראל, כדי ללמד לקח לדורות. לקח המתריע  מחטא האדישות ! מתריע מהתעלמות מהנעשה מסביב כאשר מתרחש רפיון רוחני. מאידך מנחילה לנו התורה  את הזכות של אלה המזהים את חלון הזדמנות שנקרא בדרכם, שומעים  את הקריאה של: "מי לה' אלי"  ופועלים ככל יכולתם לעצור את ההתדרדרות.

המשנה אומרת: "הוי דן את כל האדם לכף זכות" (אבות פ"א מ"ו) במה דברים אמורים? באדם צדיק, שלמרות שמעשיו נראים לנו לא מתוקנים צריך להתאמץ לדונו לזכות; כמו כן אדם בינוני שלא מוחזק כרשע צריך להטות לזכות כשמתבוננים במעשיו. אולם כשמדובר ברשע גמור צריך להבין בבירור שהוא טועה כדי שנוכל למחות, ולהעמידו על טעותו.  הרואה את אחיו היהודים טועים  וחוטאים,  מחויב הוא מצד הדין  לנקוט עמדה להוכיחם ולא להישאר אדיש למצבם הרוחני המתדרדר. אמנם אין בכוחנו היום לתקן את כל העולם, אולם במה שכן נתון בידינו, מוטלת עלינו החובה  לעשות ולפעול, בדרכי נועם אך בעמדה ברורה. וכך נזכה אנחנו  וצאצאינו להיות חלק במלכות שמים.