את תמונת מחנה ישראל במדבר מתאר הפסוק (במדבר א', נ"ב-נ"ג): "וחנו בני ישראל איש על מחנהו ואיש על דגלו לצבאותם, והלוויים יחנו סביב למשכן העדות".

זו התמונה של מחנה ישראל הצועד וחונה בסדר ובמשטר פנימיים, כשכל איש מכיר את מקומו, את תפקידו ואת ייעודו, ומשטר חייו בנוי באופן שתודעתו ולבו של הכלל ושל כל פרט ממנו ממוקדים במרכז המחנה - במשכן העדות. המשכן היה "הר סיני מהלך". ממנו בקע דבר ה' אל משה. הוא היווה חזרה תמידית על מה שזכה לו העם ביום ההתגלות במעמד מתן תורה בהר סיני, שם שמע העם את קול הנבואה האלוקית. בארבעים שנות הנדודים במדבר חנו בני ישראל בסדר מופתי מסביב למשכן וצפו בו. היתה זו נקודת המגע בין הרוחני האין סופי לבין הגשמי והמוגבל. צפו בו מתוך ידיעה ברורה שעל הרוחני לשלוט בחיי היום יום החומריים, כדי למלא את יעודם, לקדשם, לעדנם ולהעניק להם משמעות.

למעשה, רחשה מסביב למשכן גם סכנת מוות. הלוויים, נושאי המשכן היו חשופים לה כאשר נשאו את ארון ברית ה' בעת הנדודים במדבר. הם טעמו את טעם המיתה בטרם עת. בסוף הפרשה הגיעה פנייה אלוקית מיוחדת שדרשה ממשה ומאהרן לפקוח עין, לשים לב ולדאוג ללא הרף לכך שהמטפלים בכלי המשכן ובארון העדות לא ייפגעו ולא ימותו, בעת שישאו כלים אלו: "וזאת עשו להם וחיו ולא ימותו בגשתם את קודש הקודשים... ולא יבואו לראות כבלע את הקודש ומתו" (שם ד', י"ט-כ').

מדוע באמת כילה בהם הארון? מה עשו בני קהת, נושאי כלי המשכן, כדי לשמור על חייהם?

הפסוק שצוטט לעיל, מגלה טפח: "ולא יבואו לראות כבלע את הקודש". רש"י מפרש שכוונת הפסוק היא להטמנת כלי המקדש בכיסוי מתאים בטרם המסע. ההטמנה באה למנוע את הזנת עיניהם של הלוויים הסובבים את ארון העדות בכלי הקודש. כאשר המשכן ניצב במקומו היה הארון מוסתר מאחורי הפרוכת בקודש הקודשים. קדושתו של הארון היתה הגדולה שבקדושות. עליו ניצבו הכרובים, ומביניהם שמע משה את קול אלוקים המצווהו את מצוות התורה ואת שאר הבשורות לעם. הארון היה מקום השראת השכינה במחנה, ולכן היתה קיימת סכנה בראייתו. גם לשאר כלי הקודש היתה קדושה רבה.

בשעת המסעות במדבר סיני כיסו הכהנים את ארון הברית ואת יתר כלי הקודש באופן שהמתבונן בהם לא היה רואה אותם. רק כשהגיעו למקומם בעת שהקימו שוב את משכן העדות, הסירו הכהנים את הפרוכות. באותה שעה התגלו הארון ויתר כלי הקודש בתוככי המשכן בכל יפעת מראיהם, ערכם וקדושתם. כאמור, בעת המסעות לא הביט בהם איש והם נותרו מכוסים ומוסתרים.

חוק הוא מחוקי הטבע, והוא טבוע במהותו האנושית של האדם: כשם שהאדם לומד לחיות בהתאם לחוקי הטבע, כך עליו לכופף את ראשו בפני החוקים של גבולות הרוח. הניסיון לתפוש את הבלתי ניתן להיתפס, השאיפה לחדור אל הנעלם, להביט אל הקודש, להשתוקק אל הנשגב מעבר לכושרו הרוחני, המיטו מאז ומעולם שואה על האדם. הם שיבשו לא אחת את דעתו, ניתקו אותו מהמציאות, והגבולות  בין אמת לדמיון טושטשו בלבו לחלוטין.

בציווי זה של כיסוי כלי הקודש, טמון רעיון "הצנע לכת". התורה מדריכה אותנו להצטנע ולהסתיר מעין רואים את הדברים היקרים ביותר. בד בבד מן הראוי להצטנע ולא לחשוף את ההשגים הרוחניים ואת המעלות הגדולות שהשגנו בדרך חיינו.

אחד הטעמים של מעלת ההצטנעות מובא במשל הבא:

לאדם היה סכום כסף גדול שהיה חייב להעבירו לעיר אחרת. באותה עת היו הדרכים בחזקת סכנה, והוא חשש שישדדו ממנו את כספו.

טיכס עצה ומצא: הוא לבש בגדים פשוטים כאדם דל אמצעים, את הכסף הרב נשא בסל גדול ופשוט המיועד לנשיאת ירקות מן השוק, וכך יצא לדרך כשהוא מתערב בין ההמון. ברכבת ישב במחלקה הפשוטה ביותר בין תגרנים ועניים.

ואמנם צלחה דרכו, אף אחד לא העלה על דעתו שהסל מכיל אוצרות מלכים, אולם כשהגיע בשלום למחוז חפצו, שוב לא היה לו צורך להצטנע ולהסתתר מתחת למעטה העוני והדלות. הכול הכירו את רום ערכו ואת עושרו הרב.

משל זה מלמדנו כיצד ננתב את דרכנו בחיים עלי אדמות:

האדם מהלך בעולם הזה כשהוא נושא עמו אוצרות מלכים: תורה, מצוות, מידות טובות ואמונה עמוקה בבורא. בדרכו בעולם עלול הוא להיתקל בחורשי רעה, במסיתים ובמקטרגים. החברה הרעה וגם המידות הפגומות של האדם עצמו עלולות להיות בעוכריו, הם חפצים לגזול ממנו את הישגיו הרוחניים ולהפכו לחסר כול. כיצד יעבור האדם את הדרך המסוכנת? כיצד יצליח להגיע בשלום אל מחוז חפצו יחד עם אוצרותיו?

הדרך הנכונה היא דרך הענווה וההצטנעות. ההולך בגאווה ובראש זקוף מושך תשומת לב ונכונו לו סכנות גדולות. רבים מעוניינים למשכו ברשתם, להכשילו, לסובבו בכחש ולהפילו בפח היצר. לעומתו, מי ישים לב לאותו הלך פשוט, לכאורה, שאינו נראה כאיש המעלה ואינו מושך תשומת לב?

נושא הוא את אוצרו בתוככי נשמתו, בגנזי לבו. עובר הוא את חייו בשלום יחד עם אוצרות תורתו ויראתו, עם מידותיו התרומיות ואמונתו הזכה. ובהגיעו לקץ דרכו, שלם הוא בתורתו, ושם, בעולם העליון, ניכרת מעלתו הגדולה, מיד יכירו הכל שהוא העשיר הגדול שהגיע מן הדרך, יעריכוהו ויוקירוהו, ושכרו מובטח לו לנצח נצחים.