פגשתי בהם לראשונה בקמפוס של אוניברסיטת באר שבע. היא למדה בבית הספר לרפואה, והוא למד בחוג למדעי הרוח. סיפרו לי שנישאו לפני כמה חודשים, ושהם שבעים מחיי החומר.

  – "אנחנו מחפשים משהו אחר, אולי יותר רוחני, מעוניינים לחוות באופן מעשי. האם נוכל להתארח אצלכם לשבת?"

התבוננתי בהם, כדי לאמוד את כושר הסיבולת שלהם ואת דבקותם במטרה. בכל זאת, בני ברק, שבת שלימה...

– "אתם בטוחים שתחזיקו מעמד?"

– "זה בסדר", ענו שניהם.

לאחר שנועצתי באשתי החלטנו להיענות לבקשתם.

במוצאי שבת הודו לנו בחום על האירוח, וחזרו לבאר שבע. שבוע לאחר מכן הגיע המכתב.

שלום רב!

ברצוננו להודות לכם על האירוח הנפלא ועל השבת המרתקת שהענקתם לנו. אנחנו עדיין מנסים לעכל את החוויה, כנראה שבכל זאת שבת בבני ברק היא קצת יותר ממה שחשבנו. תודה על שנהגתם בנו בטבעיות, וקיבלתם אותנו כמו שאנחנו. הראתם לנו את החיים הדתיים, כמו שהם, בלי לייפות ובלי לטשטש. לא טרחתם להסתיר את הצדדים השונים. הרשתם לילדיכם החמודים להשתולל בזמן סעודות השבת, ולא ניסיתם לרסנם כדי להרשים אותנו.

תודה רבה לרחל על האוכל הטעים ועל סעודות השבת המשוחררות והלא רשמיות, שעזרו לנו להרגיש שייכים, למרות אורח החיים השונה שלנו.

כשהצעתם לנו בליל שבת לצאת ל"סיבוב טישים", לא היה לנו שמץ של מושג במה מדובר, שכן גם התרגום לעברית של המושג: "סיבוב שולחנות", לא העיד על החוויה העצומה שממתינה לנו. במבט לאחור, אין לנו ספק שזו אחת החוויות המרוממות ביותר שחווינו. כשראינו את אלפי החסידים העומדים סביב רבם, וממתינים בדממה ובדריכות למוצא פיו, קבלנו שיעור מאלף במנהיגות. גם השירה ההרמונית הותירה בנו רושם שלא יימחה במהרה. המעבר המהיר מטיש אחד למשנהו, קצת בלבל אותנו, אנחנו מקווים שאתם מבינים, ההבדלים בין גרביים שחורות לגרביים לבנות ובין כובעי פרווה גבוהים לנמוכים לא נהירים לנו.

ציפינו לאחידות. כולם מקיימים אותן מצוות, אלא שלהפתעתנו גילינו שהמציאות שונה. זה משתייך לחסידות זו וזה לאחרת, אלה מתפללים בקול רם ואלה בדממה, אלה שרים ואלה מתנדנדים ובוכים. אולי לכם זה לא מפריע, אבל לנו זה נראה קצת מוזר. למה צריך את ההבדלים האלה? בסופו של דבר אנחנו עם אחד, לא?

כשיצאנו לתפילת מנחה ביום שבת, וראינו את החסידים מאתמול, מתפללים עם הספרדים והאשכנזים יחד, זה הסתבך עוד יותר. כנראה שאחרי הכול ההבדלים לא כל כך גדולים. היינו מבולבלים לגמרי. אם אפשר להתפלל יחד, למה לכל אחד יש את הקהילה שלו?

בכל מקרה אנחנו מודים לכם מאוד על האירוח הנפלא, ומי יודע אולי עוד נהיה פעם שכנים שלכם, וגם אנחנו נארח חברים לשבת.

נשמח לשמור קשר - אור וגל אברמוביץ'.

התחבטתי כיצד להשיב על שאלותיהם אם בכלל. מצד אחד ברור לי שבציבור החרדי ישנה מגמה מסויימת של כיתתיות, אלא שמצד שני אינני מרגיש רע עם כיתתיות זו, ואיני רואה בה פגם. ומה אשיב להם? שדברים אלו מסורים ללב ולא לעט סופר? לאחר התלבטות קצרה ובעידודה של אשתי, התיישבתי וכתבתי להם.

לאור וגל אברמוביץ',

שלום רב!

לאחר דרישת שלומכם, ומתוך שמחה על שנהניתם בחברתנו, ברצוני להשיב לכם על שאלתכם בדבר ריבוי החצרות וה"זרמים" ביהדות.

קיים הבדל עצום בין אחידות לאחדות. האחידות קללה היא ואילו האחדות ברכה בצידה. ריבוי זה מבורך הוא, ומקורו בנפתולי הנפש האנושית, המבקשת לחצוב לה דרך אל אביה שבשמים.

יש אנשים שדרך עבודתם את בוראם עוברת בנתיב הסיגופים, ויש שדרכם אל בוראם עוברת בים השמחה. אלו ואלו מבקשים לנצח את יצרם ולהטותו לרצון ה'. האם ריבוי דרכי העבודה, שעליו אתם מלינים, גרם לביטולה של מצווה אחת ממצוות התורה? לא ולא. ללמדנו שסיבת ריבוי הדרכים אינה אלא להניח מקום למבקש ה' להתגדר בו.

שווים הם עובדי ה' בדרך המעשית של הנחת התפילין, אך שונים הם זה מזה בגישתם לקיום המצווה. שווים הם במצוות ובאיסורי השבת, אך שונים הם זה מזה בדרך עינוגה, שזה מענגה בריבוי מאכל ומשתה, וזה בריבוי שירה ולימוד. בעוד שברחבי פולין העממית לבלבה תנועת החסידות, ברחבי ליטא הלמדנית נולדה תנועת המוסר. זו אף זו לא נוצרו אלא כדי ליישר את ליבו של האדם. אכן, לאורך השנים הסתעפו דרכי החסידות והמוסר בידי נושאיהן, בהתאם לתכונות נפשו של האדם הנושאן, ובכך סייעו למבקשי ה' למצוא את הסביבה המתאימה ביותר לביטוי ייחודיות נפשם.

השלילה והחיוב שבריבוי זה תלויים בתוצאותיו. אם השוני והייחודיות גורמים לאדם מחוייבות רוחנית והתעלות רגשית, אין טוב מהם, ואם מביאים הם לפסילת האחר ולזלזול בו, אין רע מהם. אם בענידת אות היחידה, יודע החייל כי כבוד הוא לו להשתייך אל לוחמיה, אין בכך רע. מחויבות זו מביאתו למיצוי יכולותיו. אולם אם תכלית ענידתו את אות היחידה, הינה להבדילו מיחידות אחרות, פסול יש בדבר. המלאים בדעת נוהגים בדרך הראשונה, והריקים מדעת נוהגים בשנייה. אלו מקדשים את שמו יתברך ואלו מחללים אותו.

כאשר בני ישראל היו במדבר ציווה הקב"ה את משה למנות את ישראל, ולייחד לכל שבט דגל ייחודי משלו, שעליו יתנוסס אות השבט, כפי שנאמר: "וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר. איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל, מנגד סביב לאוהל מועד יחנו" (במדבר ב', א'-ב'). כל דגל יהיה לו אות, מפה צבועה תלויה בו, כצבע גוון אבנו הקבועה בחושן.

התורה מגלה כי השונות והייחודיות אינן תכונות שליליות, ואין בהם כדי לפלג את העם, שכן לכל שבט תכונות נפש משלו, ועל כן אופי עבודתו את בוראו שונה מאופי עבודת שאר השבטים. על כל שבט להתגאות בייחודיותו ולהשתמש בה כדי להתקרב אל ה', כל זה מותנה במטרה המשותפת לכולם, והיא: "סביב אוהל מועד יחנו". כל עוד הריבוי והייחודיות משמשים למטרה משותפת, לעבודת ה', אין לך מבורך מהן. במקרה זה הייחודיות והרבגוניות מסימני השלמות הן. אולם, אם תשמש ייחודיות זו להתנשאות או לביטולו של "אוהל מועד", בו שוכנת התורה, שוב אין הייחודיות מאחדת, אלא מפלגת, ואין שלילי ממנה, כי המחלוקת והפירוד סיבת החורבן הן.

האחדות אותה ציפיתם לגלות אצל תופשי התורה, אכן קיימת, בכל הקשור לחיוב המצוות ולקיומן. לעומת זאת, אל לכם לצפות לאחדות בכל הקשור להרגשת הלב בעת קיום המצוות, שכשם שיפה האחדות לקיום המצוות, כך יפה הייחודיות לדרך קיומן.

שלכם,