התפילה הינה השתקפות של אמונת הלב. רק מי שמאמין שה' לבדו פועל הכל, ואין לאדם כוח עצמי מלבד מה שנסך בו הבורא, מסוגל להתפלל תפילה אמיתית מעומק לבו.

בהתייצבותו של האדם לפני הבורא בתפילה, כאשר הוא מבטא את תחנוניו לפניו, טמונה בלבו ההכרה שהבורא יכול להביא למילוי כל משאלות לבו. הוא חי את האמונה שקיימת השגחה על חולה שיתרפא, על גשמים שירדו או על העם שיגאל מצרותיו. הריהו מכיר בעובדה שכתוצאה מתפילתו עשוי לחול שינוי לטובה. אלמלא אמונה זו היה האדם נכנע לגורלו, ולא היה מקום לקיומה של התפילה לשיפור מצבו. כאשר האדם נענה בתפילתו, הרי זו הוכחה ברורה שיש מי שמאזין לתפילתו.

מצות התפילה שונה במהותה משאר המצוות. אמנם יש לה ביטוי מעשי, אך שורש ועיקר התפילה הוא בלב, כמו שדרשו על הפסוק: "ולעבדו בכל לבבכם", איזוהי עבודה שבלב, זו תפילה.

על האדם להביא את עצמו למצב רוחני שבו הוא עומד לפני ה'. בבחינת "בכל לבבך", עם כל הרצונות, כל השאיפות, כל הבקשות וכל הצרכים. הוא צריך להבין ולהרגיש, שכל מה שיש לו וגם כל מה שעדיין חסר לו, הכל בידי שמים. תלות מוחלטת זו בקב"ה, היא זו שמביאה את האדם למצב של עמידה לפני ה', של קירבת אלוקים בלתי אמצעית, היא התפילה העומדת ברומו של עולם והיא המביאה את האדם למקום הגבוה ביותר בעולם, כי התפילה עולה למעלה, ומעלה גם את האדם המתפלל.

על האדם לעמוד שלוש פעמים ביום לפני ה' – בתחושה של חוסר אונים מוחלט ובידיעה ברורה שהכל מידו של הבורא יתברך. באופן זה הוא יוכל להשיג ולחוות את ההרגשה של עמידה לפני ה', ולצייר בנפשו שהוא נושא ונותן עמו, וה' יתברך מקשיב ושומע לו, כאשר ישמע איש את רעהו. זוהי תכליתה של התפילה, להגיע לדרגת רוממות זו של עמידה לפני ה'.

כשאברהם אבינו עמד להתפלל תפילת שחרית בכל יום, הוא הרגיש בדיוק כמו בני ישראל שעמדו על שפת הים, מוקפים מארבעה צדדים במצרים, בים, במדבר ובחיות רעות, נחשים ועקרבים. אברהם אבינו לא היה צריך אמצעים מוחשיים כדי לדעת שהוא ביד ה'. הוא השיג את קירבת אלוקים ע"י עבודה שבלב. זו היתה אומנותם של האבות הקדושים.

הקב"ה רצה להביא את בני ישראל לדרגה זו. וכדי לקרב את עם ישראל לקב"ה הכניסם למצב של פחד, חרדה וניסים גלויים, כדי שיהיו קרובים אליו, שהרי ה' רוצה את קרבתם של הצדיקים, ולכן הוא נותן להם סיבות מיוחדות כדי להתפלל.

בלי ענוה לא יוכל האדם להתפלל, ואין לך עניו גדול יותר מבעל יסורים, ובפרט כשידו של האדם קצרה מלהושיע.

פעמים רבות הקב"ה נותן לנו את משאלותינו ע"י התפילה, כדי שנחשיב אותה ונדע שבאמצעותה אנו מגיעים לדרגת קירבה לקב"ה, כדבר איש אל רעהו והוא יתברך שמו שומע ומאזין. על האדם לדעת, שיתכן שהיסורים באו עבור התפילה, והם גם יעברו ע"י התפילה. ופעמים שבאו למטרת כפרה או לעורר את האדם ואז ירויח את דרגת התפילה הגבוהה. אם יבין האדם וירגיש שבעצם מצוות התפילה היא יצירת קשר בלתי אמצעי עם הקב"ה. למעלה מכל ספק שהוא יחכה לרגע זה בהשתוקקות עצומה. 

לא אחת ניצבים אנו מול העובדה שלא כל תפילותינו נענות. עינינו רואות שלעתים תפילות מסויימות מושבות, לכאורה, ריקם. אפילו משה רבנו, אדון הנביאים, שהיה מקורב מאד לה', העתיר תקט"ו (515) תפילות כדי שיזכה להכנס לארץ, ולא נענה.

המפרשים ביארו שסיבות שונות עלולות לגרום לכך שהתפילות לא תתקבלנה. יש תפילות שאינן נענות בשל חטאים מסויימים של המתפלל. לעתים, להיפך, דווקא לטובת האדם מוצא הקב"ה לנכון שלא להענות לתחנוניו. אולם יש לדעת כי הסיבה העיקרית לאי מילוי בקשת המתפלל היא התפילה עצמה, כאשר היא פגומה ואינה ראויה להתקבל. נאמר בפסוק: "קרוב ה' לכל קוראיו – לכל אשר יקראוהו באמת", (תהילים קמ"ה, י"ח), לאמור: התפילה חייבת להיות אמיתית, ורק אז יש לה סיכוי להתקבל.

מהי קריאה אמיתית לה'? זוהי תפילה הנובעת ממעמקי ההכרה של האדם המתפלל, שרק באמצעות התפילה ניתן להוושע. כאשר נלווית לתפילה ההכרה העמוקה שכל האמצעים המצויים בידי האדם הינם אין ואפס ללא עזרת הקב"ה, והאדם מתייצב לפני בוראו כעני בפתח, קריאתו זו היא קריאה אמיתית.

התפילה היא היישום המעשי של האמונה. אדם המכיר בכך שהקב"ה לבדו עשה, עושה ויעשה את כל המעשים, ורק הוא בעל הכוחות כולם, מבין שאם הוא רוצה לבקש דבר מה, אין באפשרותו לסמוך על כוחו העצמי ועל עוצם ידו והכתובת היחידה לבקשות הוא הקב"ה.

בשעה שאדם פונה מעומק לבו בתפילה אמיתית לה', מובטח לו שה' מאזין לתפילתו ומתקרב אליו. קרבה זו מביאה לעזרה ולישועה ממרומים, והמתפלל חש בלבו ורואה בעיניו שתפילתו אמנם התקבלה אצל שוכן מרומים.