אנשי דור המדבר חיו חיים נינוחים. הם היו מוקפים בענני כבוד, ענן הלך לפניהם, כשהוא מורה להם את הדרך. הם אכלו בכל יום מן שירד ממרום. ניתן היה לטחון אותו, לדוך, לבשל, לטגן ולטעום בו את כל הטעמים שבעולם, כעדות הכתוב על התקופה : "זה ארבעים שנה ה' אלקיך עימך, לא חסרת דבר" (דברים ב', ז').

אילו היינו חיים אז, כמה מאושרים היינו! ללא דאגות פרנסה, ללא טרדות בריאות, ללא צער גידול בנים. בראש העם עומדים משה רבינו ואהרון קדוש ה'. מערך נפלא של לימוד תורה, שפע גשמי ותחושה של קירבת ה', כשהניסים מתרחשים מידי יום.

המחנה הגדול מאורגן היטב. כל שבט שוכן על דגלו ובמקומו הראוי. המשכן מצוי במרכז המחנה, והוא מהווה את המרכז לחיי הרוח. בידי העם ניתנה זה עתה מערכת מצוות מקיפה ומושלמת, מערכת העתידה לתרום רבות לחינוכם של כל בני העם ולהעלאת רמתם הרוחנית והתרבותית. והנה - "ויהי העם כמתאננים רע באזני ה'..." (במדבר י"א, א').

הפסוק אינו מבהיר מה היתה התלונה. האנשים נהגו כמתאוננים: לחישות של אי שביעות רצון, תחושות עמומות של חוסר סיפוק. רוצים עוד, אך ה"עוד" אינו ברור די צורכו גם למתלוננים עצמם. מצב נפשי זה מצביע על תכונה של כפיות טובה.

מספר פסוקים לאחר מכן חוזרת התופעה, והפעם מכיוון הערב רב שהצטרף לעם: "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה" (שם י"א, ד').

שוב תאווה סתומה, בלתי מוסברת, תחושות אי נוחות ותשוקות בלתי ברורות. רוצים משהו ולא יודעים מהו. מה שברור, ה'יש' המצוי בידם אינו מספק.

רק לאחר שהקיפה הנרגנות חלקים גדולים מהעם, הוגדרו התביעות: "וישובו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכילנו בשר" (שם י"א, ד').

באותו רגע הופכת התאווה לבשר, בעיני העם שיצא ממצרים וזכה לחיי ייעוד רוחניים ונעלים, ליעד מרכזי, לחזות הכול. לפי דעתם על מילויה של תאווה זו יש לנהל מאבק נמרץ. המאבק עצמו היה באותה שעה טעם הקיום של בני ישראל. טבעם החלש התגלה!

תשוקת הבשר מולידה עיוותים, היא מערפלת את הזיכרון ומעלה טיעונים שבימים כתיקונם האדם בוש בהם. והנה הקולות המושמעים בצד הדרישה לבשר: "זכרנו את הדגה, אשר נאכל במצרים חינם, את הקשואים ואת האבטחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים" (שם ה').

התאווה לבשר השכיחה מן הלב בבת אחת את הסבל שהיה מנת חלקם במצרים. באותם רגעי תשוקה נישאו העיניים בערגה אל בית העבדים, משל היה בית הבראה שבו מגישים לנופשים דגים בכל ארוחה, בתוספת קישואים, בצלים ושום. נוסטלגיה זרמה שם במדבר! התרפקות מרגשת על מצרים, שכה שיעבדה אותם! וכל זאת בתקופה קצרה ביותר אחרי השחרור.

כיצד ייתכן הדבר? האם כה קצר הוא הזיכרון?

מסתבר שכן! במיוחד כשתשוקה עזה כובשת את הלב ומשבשת את מערכות ההיגיון כולן.

ובכל זאת, מהו ההיגיון שמאחורי התנהגותם?

חז"ל נדרשו להסברה של מילת המפתח בפסוק: "חינם" - חינם מן המצוות (שם ברש"י).

בדברים אלו מפקיעים חז"ל את תלונות בני ישראל מן המישור המעשי "הבשרי" ומעלים אותן אל המישור הרוחני. בכך הם חושפים את ההיגיון של תלונותיהם המוזרות על בשר ועל דגים ועל זיכרונות מלבבים מארץ השיעבוד. במילה 'חינם' טמון הסוד. מילה זו מצביעה על התלונה האמיתית המקננת במעמקי הלב, תלונה שאותה הם מתביישים להביע בפה מלא. זו התלונה נגד עול התורה והמצוות שהוטל עליהם, העול שבא לכבול את טבעם הפרוע בכבלי תרבות. טבעם האנושי רצה להנות מחופש גמור, חופש שבעבר לא הוצמדו לו כל בלמים, בעת היותם עבדים במצרים. המעבר משיעבוד חיצוני אל הצורך בחינוך ובריסון עצמי היה קשה מדי עבורם. הוא הוליד את המרי, הזכיר את "השפע" בארץ מצרים ואת הדגים שניתנו שם.

דרישת הבשר ברגע זה, בשעה שהמן מטעים בפיהם כל טעם שבעולם, היא דרישה מגוחכת. אולם משנחשף הרובד העמוק של מריים, זה הטמון בתת התודעה, מוסברת התנהגותם. מוסברת גם חוסר שביעות הרצון בעם. זוהי הנהגה של עם שעול המצוות שהוטל על כתפיו, נראה לו גדול מדי.

בעקבות תלונתם יצאה אש ואכלה בקצה המחנה. אז צעקו ישראל אל משה, הוא התפלל, והאש שקעה. אך האם למדו לקח? לא! עכשיו הם רצו בשר.

ואכן, הם קיבלו שליו. הממעיט אסף עשר ערימות, אך עדיין העם לא היה שבע רצון, נפשם קצה בלחם הקלוקל... על נרגנים אין שאלות. הם ייתפסו בכל דבר, ייתלו בכל אמתלה... תמיד נשמע מפיהם טענות.

לכאורה, מה ניתן לומר עליהם? שהם כפויי טובה בצורה קיצונית! כיצד ייתכן לשהות בגן עדן ולהתאונן? אילו היינו במקומם, ודאי היינו מרוצים!

הבה ונשאל את עצמנו: אילו היו מספרים לסב קדום שלנו, שחי לפני מאות שנים או יותר, שאין לנו צורך לשאוב מים מן הבאר. אנו מסובבים ידית הקבועה בקיר ויוצאים מים מן הקיר, ודאי היה מושך את כתפיו באי אמון.

אילו היו ממשיכים ומספרים לו שגם אין צורך להבעיר את האח, קיימת להבת גז ותנור חשמלי ומיקרוגל ועוד ועוד ועוד. אין גם צורך לשאת את הכביסה אל הנהר, כי בכל בית יש מכונת כביסה, מכונת ייבוש, מגהץ אדים, כן, וגם מקרר חשמלי ומקפיא.

בנקודה זו היה סבא נד בראשו ומפטיר: "כשהמשיח יבוא, כשהמשיח יבוא..."

אבל טרם סיימנו. עלינו לספר לו שיש גם נורות חשמל, מאווררים ומיזוג אויר. שעוני יד, עטים, מחשבים ומחשבונים, ומגוון כה עשיר של ספרים.

אך אם נוסיף ונאמר לו: אבל הם אינם מרוצים! כאן ירים סבא גבה: "לא מרוצים?!"

ואנו נוסיף: "אכן, סבא! הם נוסעים באוטובוסים נוחים וגומאים מרחקים, משוחחים בטלפון ובפלאפון, ומשגרים מיילים, אך למרות זאת, הם לחוצים ומרירים.

על כך יגיב הסב כשתמיהתו גוברת: "חיים בגן עדן וממשיכים להיות נרגנים? האין זו כפיות טובה? האין הם נוהגים כמתאוננים, כדור המדבר?!..."