היא עלתה בתחנה האחרונה, לפני היציאה מן העיר. האוטובוס היה מלא עד אפס מקום. במושב שלפני ישבו שני ילדים, כבני שש או שבע, ושיחקו בעירנות במשחק מחשב. היא פנתה אליהם ושאלה: "ילדים חמודים, אולי תסכימו להצטופף קצת, כדי שאוכל לשבת לידכם?". הם אפילו לא טרחו לענות לה. האשה לא התייאשה וניסתה שוב: "חמודים שלי, אתם רואים שאני בהריון? אולי תסכימו לתת לי לשבת בבקשה?" הילד שישב בכסא השמאלי נשא את עיניו וענה בעזות: "אנחנו שילמנו שני ניקובים, מגיעים לנו שני מושבים, אל תפריעי".

אני והנוסע שישב לצידי, קמנו ממושבינו והצענו לה לשבת. חשבנו שאולי המחווה תשפיע על הילדים, אך כלום לא קרה. היא סירבה באדיבות: "זה בסדר, אני אעמוד לידם". התיישבנו שוב.

"חוצפנים הילדים של היום", קבע שכני בכעס, "איפה אנחנו ואיפה הם? כשהייתי ילד, לא העזתי לענות לאדם מבוגר בצורה כזאת. לאן הגענו?". הנהנתי בראשי להסכמה.

כשגברו טלטולי הדרך, פניתי אליה שוב: "אולי בכל זאת תשבי?"

"לא תודה. אני רוצה לעמוד ליד הילדים החמודים האלה", השיבה כשהיא מחייכת לעברם. למותר לציין כי הילדים לא התרשמו. במשך כרבע שעה עמדה לידם, ניסתה לדובבם, להיכנס עימם בשיחה.

"איפה אתם גרים? באיזו כיתה אתם לומדים? היו לכם הרבה "שיעורים" היום? בטח אתם מאוד עייפים, זו כנראה הסיבה שאתם לא נותנים לי לשבת, נכון? האנשים פה כועסים עליכם, כי הם לא מכירים אתכם. הם בטח לא יודעים שאתם ילדים מאוד טובים ואדיבים, אלא שאתם עייפים מאוד, נכון? לא נורא, תשבו חמודים, אני יכולה לעמוד".

וכך, אט אט, בלי ששמנו לב, הצליחה האישה לסדוק את חומת אדישותם. בתחילה ענו לה בשפה רפה, בלי להרים את עיניהם מן המשחק, אך בתוך זמן קצר הצליחה לרכך את ליבם וניהלה עימם שיחה ערה ומלאת פרטים. הם סיפרו לה היכן הם לומדים, מה אכלו לארוחת הצהרים, מדוע הם אינם אוהבים את המורה לחשבון ועוד. בתוך כדי שיחה, אף שלא ביקשה שוב, פינו לה מקום בטבעיות ואמרו: "בבקשה, גברת, את יכולה לשבת לידינו, את יותר מבוגרת מאיתנו". היא חייכה אליהם בחום ו... התיישבה.

"אני מקווה שיש לכם מספיק מקום. אם לא נוח לכם, תאמרו לי, אני אקום מיד".

הם ישבו זה ליד זה וענו: "זה בסדר גמור, גברת, יש לנו מספיק מקום, וחוץ מזה אנחנו קטנים ויכולים לשבת על כסא אחד. כיף לנו לדבר איתך".

עבורי היה זה שיעור מאלף במיומנות רגשית.

מול עיני התגלו שני ילדים אחרים לגמרי. לא עזים, לא חצופים, אלא רגישים ונעימי שיחה. מסתבר, שתכונות אלו היו חבויות בהם גם בתחילת הנסיעה, אלא שאני לא זיהיתי אותן. חשתי מובס.

היא הצליחה להמס את ליבם ללא הרמת קול או גערה. היא ניגשה אליהם בעדינות, קילפה מהם קליפה אחר קליפה. מה גרם לה להצליח? כיצד הצליחה ברגעים ספורים להפוך זוג ילדים אדישים וחצופים, לרגישים כל כך?

כהורים, מטיל עלינו המחוקק את האחריות לילדינו. אנו אחראים לבריאות גופם ולשמירתו, ולא פחות מכך לעיצוב נפשם. גדולה היא אחריות הנפש מאחריות הגוף. אם צדקה סבתי באומרה כי: "לא קל לחנך ילדים", הרי שבדורנו נכונה אימרה זו שבעתיים. החינוך נועד להגביל את יצרי האדם ולהטותם אל הדרך הטובה. מכאן ניתן לקבוע כי ככל שתגבר תאוותו של הילד, כך יקשה לחנכו.

חינוכו של ילד חומרני אינו דומה לחינוכו של ילד בעל נטיות רוחניות. את נפשו של הילד הרוחני קל לעצב, כי אין הוא מתנגד מטבעו להגבלות החינוכיות. גם אם הוא מתנגד, אין התנגדותו גדולה. לעומת זאת, את נפש הילד החומרני קשה לעצב. התנגדותו לכללי החינוך הינה עזה, משום שכללים אלו מתנגשים בעצמה ברצונותיו ובמאווייו.

האם שונים ילדי האתמול מילדינו? נראה שלא. אלא שהבדל יש ביניהם. אינו דומה ילד הגדל בדור הצנע, לזה הגדל בדור השפע. ילד הגדל בדור הצנע, רצונותיו מעטים, ואילו זה הגדל בדור השפע, רצונותיו מרובים. ולפי שמשופע דורנו בשפע חומרי, עצמת תאוותיהם ורצונותיהם של ילדינו גדלה בהתאם. חז"ל לימדונו: "יש לו מנה, רוצה מאתיים". בתוך ים חומרי זה נאלצים ההורים להתמודד.

התורה מתארת את התמודדותו הקשה של משה רבנו עם בקשותיהם השונות של בני ישראל. בני ישראל התחנכו במצרים, ארץ הנהנתנות והתאווה. הם הכירו את תועבות מצרים שממנה יצאו, ומנעמיה היו גלויים לפניהם.

מיד לאחר צאתם, עת עמדו על ים סוף, טענו (שמות י"ד, י"א): "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר..." לאחר שעלו מן הים, התלוננו על שצמאים הם. כשנזכרו ב"סיר הבשר" שבמצרים, הוריד להם הקב"ה שלו מן השמים. לאחר שמאסו באכילת המן, התאוו שוב לשומים, לאבטיחים ולבצלים שבמצרים. לאחר שבכו למשפחותיהם על איסורי העריות ועל תאוות נוספות, חלשה דעתו של משה והוא פונה לאלוקיו (במדבר י"א, י"ב): "האנכי הריתי את כל העם הזה, אם אנכי ילידתיהו, כי תאמר אלי שאהו בחיקך, כאשר יישא האומן את היונק...".

משה, באהבתו הגדולה אליהם, מוכן היה לאבד אף את נפשו, אך הוא טען לפני הבורא כי אין הוא מסוגל לחנכם למצוות "כאשר יישא האומן את היונק". ומדוע? כיוון שלא קיבלם לידיו כתינוקות הנישאים בידי האומן. הוא מונה לתפקידו רק לאחר שנחשפו לתועבות מצרים.

לא תאוות הבשר גרמה לתלונותיהם החוזרות ונשנות, אלא זיכרון תאוות מצרים. זיכרון זה גרם להם להתמרד. תלונותיהם משמשות כמסווה לנסיונם לפרוק מעליהם את עול המצוות.

על כן אמר משה לקב"ה (במדבר י"א, י"ב): "האנכי הריתי את כל העם הזה, אם אנוכי ילידתיהו" – אם הייתי מולידם, הייתי מונע מהם את החשיפה לתועבות מצרים, וקלה היתה יותר מלאכת חינוכם.

בתגובה לטענותיו, מצווהו הקב"ה שני ציוויים. האחד – לבשר לבני ישראל כי נתקבלה טענתם (במדבר י"א, י"ח): "התקדשו למחר ואכלתם בשר". והשני - לאסוף שבעים איש שיסייעוהו בהנהגת האומה (במדבר י"א, ט"ז): "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו... ונשאו אתך במשא העם, ולא תשא אתה לבדך".

מדוע ציווה הקב"ה את משה לאסוף את זקני ישראל שיסייעוהו? משום שידעו ישראל כי זקנים אלו מבקשי טובתם הם, שכבר הוכיחו את אהבתם להם בימי השעבוד הנוראים. אהבתם לבני עמם היא שתסייע להם לחנך את בני ישראל למצוות התורה.

צאו וחשבו מיהו המורה שהצליח להטביע את חותמו עליכם? האם אין זה המורה שגילה לכם את אהבתו? כדי להצליח ליישר את ליבות ישראל לאביהם שבשמים, נדרשים מחנכיהם ללבות את מידת האהבה.

אמנם אהב משה את ישראל אהבה עזה, ואף יותר מזו של הזקנים, אלא שזו לא נתגלתה לבני ישראל, כפי שנתגלתה אהבת הזקנים. אהבת משה בסתר ישבה, ואהבת הזקנים בגלוי. אמנם ביקש משה מאת הקב"ה (במדבר י"ד, י"ט): "סלח נא לעוון העם הזה", עד שאמר (שמות ל"ב, ל"ב): "ואם אין, מחני נא מספרך אשר כתבת", אלא שגילויי אהבה אלו היו בינו לבין ה'. מה שאין כן אהבת הזקנים, שבפרהסיה היתה, והיא שעמדה להם בחינוך העם. ואכן, אף שלאורך נדודיהם במדבר הלינו העם על משה ואהרן, על זקניהם לא הלינו כלל.

אם שרויים אתם בלבטים להיכן לשלוח את ילדיכם הרכים? צאו ובדקו היכן מצויים המורים האוהבים!