מרים הנביאה הוציאה דיבה על משה רבינו, כשדיברה עם אהרן אחיה על פרישת משה מאשתו ציפורה. מרים טעתה בפרט מהותי כשהחשיבה את דרגת משה כדרגת שאר הנביאים. כתוצאה מדבריהם ציוה הקב"ה על אהרן ומרים לצאת אל אהל מועד, ושם הוא הוכיח אותם (במדבר י"ב, ח'): "מדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה". עבד המלך חשוב הוא מאד, ואפילו אם משה לא היה עבדי, חטאתם בכך שדיברתם עליו סרה, מאחר שהוא הגדול באדם. מי שפוגע במשנה למלך, כפוגע במלך עצמו, שהרי כבודו הוא כבוד המלך. הקב"ה האשים את אהרן ומרים הן בכך שדברו על עבדו והן שדברו על משה.

מיסודות היהדות הוא שהקב"ה מוסר נבואה לבני האדם הנבחרים ומודיע להם מה שעתיד לקרות. כדי שתשרה על האדם רוח נבואה, הוא צריך הכנה רבה, כי אין הנבואה שורה אלא על מי שהוא חכם גדול בחכמת התורה, וכן על מי שהוא גבור במידותיו ושולט על יצרו. אדם שמעוניין לטהר את עצמו, לפרוש מתענוגי העולם ומגמתו להכיר את גדלותו של הקב"ה, וכל מחשבותיו נתונות לענייני העולם הבא, יוכל להגיע לדרגה שתשרה עליו רוח הקודש, ואז הוא נהפך ונעשה אדם אחר, כדברי שמואל הנביא לשאול (שמואל א', י') "והתנבית עמם ונהפכת לאיש אחר".

עם זאת, לא כל הנביאים שווים הם בנבואתם, אלא קיימות מדרגות שונות בנבואה: כל הנביאים מלבד משה, ראו את נבואתם במראה, זוהי מדרגה הנקראת: אספקלריה שאינה מאירה, וכפי שנאמר (במדבר י"ב, ו'): "אם יהיה נביאכם ה', במראה אליו אתוודע בחלום אדבר בו". כל הנביאים כשמתנבאים, איבריהם מזדעזעים וכח גופם כושל, כדי שתישאר דעתם פנויה להבין את דבר ה'. כמובא על דניאל (י', ח'): "והודי נהפך עלי למשחית ולא עצרתי כח", בשעה שהתנבאתי נהפך צבע פני מרוב פחד ולא נשאר בו כח.

בשעת הנבואה מודיעים לנביא במראה הנבואה משל או חידה, ומיד נחקק בלבו פתרון המשל. יעקב אבינו ראה בחלום סולם שמלאכים עולים ויורדים בו. היה זה משל לשעבוד שעתידים ישראל לסבול בגלות מאת האומות. גם החיות שראה יחזקאל, הסיר הנפוח ומקל השקד שראה ירמיהו והאיפה שראה זכריה - כולם משלים הם למסר הנבואי.

הנביאים זכו לנבואה רק כאשר הם ישבו בהתבודדות, שמחים וטובי לב, כי אין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות, אלא מתוך שמחה. לפני הנביאים היו נבל ותוף, חליל וכינור, כדי לשמח את ליבם ותשרה עליהם הנבואה.

נבואתו של משה רבינו היתה שונה מנבואת שאר הנביאים. משה רבינו התנבא כשהוא ער, שומע ורואה את דבר הנבואה, וכפי שנאמר (במדבר ז', פ"ט): "ובבוא משה אל אהל מועד לדבר אתו, וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת".

הבדל נוסף: כל הנביאים השיגו את נבואתם על ידי מלאך, ואילו נבואתו של משה רבינו היתה (במדבר י"ב, ח'): "פה אל פה אדבר בו", ישירות מפי ה'. ונאמר עוד (שמות ל"ג, י"א): "ודבר ה' אל משה פנים אל פנים". וכן נאמר (במדבר ז', פ"ט): "ותמונת ה' יביט", משה רבינו ראה את החזיון ללא חידות וללא משל (במדבר י"ב, ח'): "ומראה ולא בחידות".

כאשר דיבר הקב"ה עם משה, היה משה עומד ושומע את הנבואה (שמות ל"ג, י"א): "כאשר ידבר איש אל רעהו".

משה רבינו יכול היה להתנבא בכל שעה שרצה, כפי שמעיד הפסוק (במדבר ט', ח'): "עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם". זוהי מעלה גדולה ביותר, שהרי אפילו מי שהוא ידיד קרוב למלך, מתיירא לפעמים להיכנס אליו, ואילו משה לא חש כל מורא ופחד. וכך אמר הקב"ה לאהרן ולמרים: ההבדל שביניכם לבינו הוא כרחוק השמים מן הארץ. ההשוואה שלכם (במדבר י"ב, ב'): "הרק אך במשה דבר ה', הלא גם בנו דיבר", היא טעות, שכן מעלתו גדולה ממעלתכם לאין שיעור. כך גם פרישתו מאשתו היה בה הכרח בגלל מעלת נבואתו: "כי אם יהיה נביאכם ה', במראה אליו אתוודע, בחלום אדבר בו", לכל נביא אני מתגלה במראה. למראה יש חסרונות מכיון והמסתכל במראה יכול לראות רק את מראהו שלו, אבל את מי שעומד מאחורי המראה אינו יכול לראות. אף בנבואה אפשר לראות רק את מה שמשתקף במראה, אבל לא את הדברים החבויים. לדוגמה, לאברהם אבינו אמר הקב"ה (בראשית כ"ב, ב'): "והעלהו שם לעולה", והכוונה היתה שיקח את בנו ויעלה אותו על המזבח, ולא יקריבנו. דוגמה נוספת, כשרצה הקב"ה למשוח את דוד למלך, הוא לא אמר לשמואל בפירוש שימשח את דוד, אלא אמר לו: "ומשחת לי את אשר אומר אליך" (שמואל א', ט"ז). לך לבית ישי, ושם תמשח את מי שאומר לך, ושמואל סבר שבכור בניו של ישי מתאים למלוכה, עד שהקב"ה הורה לו שאינו ראוי. ואילו על משה רבינו נאמר: "בכל ביתי נאמן הוא", כשם שבן בית של המלך נכנס לפני ולפנים, לחדר לפנים מחדר, כך היתה מעלת הנבואה של משה שראה את כל הדברים הנעלמים.

החיסרון של ראייה באספקלריה שאינה מאירה היא שהנביאים רואים לפעמים בתחילת הנבואה מראה סתום ואינם מבינים אותו לאשורו עד שהדבר מוסבר להם, לדוגמה, בזכריה הנביא נאמר: "והנה ראיתי מנורת זהב כולה" (זכריה י"ג). המלאך שאלו: האם אתה מבין מה פשר המנורה שראית? והשיב שלא הבין. ואילו במשה נאמר (במדבר י"ב, ח'): "פה אל פה אדבר בו", הוא הבין הכל.

מהרגע שירד משה רבינו מהר סיני עם הלוחות השניים עד שעת פטירתו מן העולם, במשך כשלושים ותשע שנים, קרנו מפניו קרני הוד! אין נביא נוסף בישראל שהגיע לדרגה זו, כפי שמעידה התורה (דברים ל"ד, י'): "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה".