הם ישבו בחצר המטופחת לפגישת מחזור כיתתית. מאז חבשו את ספסל הלימודים עברו כמעט 30 שנה. ההתרגשות היתה גדולה. החיבוקים וטפיחות השכם המוכרות חזרו על עצמם לאורך כל המפגש. לקראת סיום המפגש הבחין רוני בקבוצת חברים המתגודדת ליד דוכן המשקאות המאולתר, והצחוק המתגלגל משך אותו אליהם.

הוא התקרב מהוסס. תמיד היה כזה, הרהר לעצמו. כנראה, הרגלי הילדות חזקים מאיתנו. פעם שונה תמיד שונה. איתן, שידע תמיד הכול על כולם לפני כולם, עמד במרכז החבורה, כמנהגו מימים ימימה. רוני הצטרף לחבורה והיטה את אוזנו לדבריו.

"חשבתם שדני יגיע? אז ככה. יש לי חדשות בשבילכם. הוא לא הגיע והוא גם לא יגיע! למה? אז זהו... זה לא מפני שהוא לא רוצה, הוא פשוט לא יכול... הוא בכלא! איפה? בקולומביה... הסתבך בעסקאות מפוקפקות... אשתו עזבה אותו... תמיד היה כזה "לא יוצלח".

רוני חכך בדעתו, להתערב או לא? האם יבינו אותו? אף פעם לא העז לצאת נגד דעתנותו של איתן. אמנם עברו שנים רבות מאז. הוא עבר כברת דרך ארוכה במהלכן, אך מסתבר, שיראת הנעורים מלווה את האדם לאורך כל ימי חייו.

הוא החליט. פילס דרך בין חבריו הותיקים, הגיע אל איתן, לחש על אוזנו והשתתק. איתן התבונן בו כלא מבין ואמר: "שמעתם את רוני? הוא אומר לי שאני מדבר 'לשון הרע', שמעתם? ובכן", שינה איתן את נימת דיבורו, "אם אינך יודע, רוני, אני במקרה עורך דין במשרד "אמת & שלום", ואני במקרה... ממש במקרה, מכיר את חוק איסור לשון הרע, בערך כמו שאתה מכיר את כתובת ביתך. תקשיב לי טוב, יקירי... לא לשון הרע ולא בטיח! כל מה שאמרתי הוא אמת לאמיתה, ואני עומד מאחורי הדברים. יש מבין רוני? מה גם שלא התכוונתי לשום דבר רע, ואף לא פרסמתי זאת בכלי התקשורת, ותאמין לי שהייתי יכול. בסך הכול מרכלים קצת, אתה יודע. מה קרה רוני? מה הלחץ הזה? חזרת לי פתאום בתשובה? דחילאק רוני, תחליק, אל תהיה לי קיצוני, תזרום טוב!"

המתת חסד ללשון הרע

השינויים הערכיים העוברים על החברה, מהווים נושא למחקר מרתק. מה שהיה נכון אתמול, אסור היום, ולהיפך. ההתפתחות הטכנולוגית בסוף המאה ה-20 הפכה חוקים כמו "חוק הסוביודיצה" ו"חוק הצנזורה" לחוקים נלעגים וריקים מתוכן. עידן התקשורת הכתובה, בעיקר האלקטרונית, הפך את חוק איסור לשון הרע לחוק ארכאי, חוק אשר כבר בעת לידתו סבל מסיבוכים שונים.

מסתבר שגורלו של חוק, הנחקק בידי בני תמותה, זהה לגורל מחוקקיו. כשם שהוריו מולידיו עוברים ובטלים מן העולם, כך הוא. טיבם של חוקים אנושיים שנוצרים בנסיבות הזמן והמקום, שעם חלוף הזמן ושינויי המקום הם הופכים למיותרים, ולפעמים אף למגוחכים.

לא מאמינים? ובכן... נסו פעם להתערב בשיחת רכילות עסיסית. נסו לטעון כי מדובר בלשון הרע, ו... חכו לתגובה. שוו בנפשכם כיצד יראו העיתונים או יומני החדשות, אם יאמצו עורכיהם את הלכות לשון הרע. האם לא ייסגרו?

בימים בהם הרייטינג ניצב כעגל הזהב במרכז הזירה התקשורתית, הסיכוי כי איסור לשון הרע ייאכף, הוא שווה ערך לסיכוי שהנשיא אחמדיניג'אד ינגב חומוס בשכונת התקוה עם הרמטכ"ל הישראלי.

ננסה להסביר מה עסיסי כל כך בלשון הרע? מדוע כל כך קשה להתגבר עליו?

מה רע בלשון הרע?

התורה מתארת כיצד דברו מרים ואהרן במשה אחיהם על שפירש מאשתו ציפורה: 'וכי לא דיבר ה' גם איתנו? האם ציוה עלינו הבורא לפרוש מחיי משפחה?'

משה יכול היה להוכיחם שקיים הבדל עצום בין מדרגתם למדרגתו, אך משה שתק ולא השיב. מי שענה למרים ולאהרן היה הבורא (במדבר י"ב, ו'-י'): "ויאמר, שמעו נא דברי אם יהיה נביאכם ה', במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו. לא כן עבדי משה, בכל ביתי נאמן הוא. פה אל פה אדבר בו, ומראה ולא בחידות, ותמונת ה' יביט ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה. ויחר אף ה' בם וילך. והענן סר מעל האהל והנה מרים מצרעת כשלג".

למרות שמרים לא דברה בפומבי ולטובה נתכוונה, נענשה ולקתה בצרעת. לא זו בלבד, אלא שנצטווינו לזכור את עונשה לעולם, כנאמר (דברים כ"ד, ט'): "זכור את אשר עשה ה' אלוקיך למרים, בדרך בצאתכם ממצרים". ללמדנו עד כמה חמור איסור זה.

יש הבדל עצום בין איסור לשון הרע התורני לאיסור לשון הרע החברתי. איסור לשון הרע החברתי, אינו עוסק אלא בנזק הנגרם למדובר. החברה אינה עוסקת בנזק הנגרם למדבר עצמו, אין היא מופקדת על התפתחותו הרוחנית, ואין היא מבקשת להסביר לו את הנהגת ההשגחה העליונה. ערכי החברה עוסקים בצרכיה בלבד, וכשאין בלשון הרע נזק ליחיד או לחברה, הוא מותר. לעומת זאת, איסור לשון הרע התורני דואג גם לנזק הנגרם למדבר. המדבר לשון הרע מבקש להעצים את עצמו. במקום לשאוף להעלות את עצמו לדרגת חברו, הוא מבקש להנמיך את דרגת חברו. דיבור זה מונע ממנו את הסיכוי להתקדמות רוחנית. מכיוון שהתקדמות זו מהווה את תכליתו, נחשבת החבלה לחמורה מכל, ומכאן עונשו החמור.

בתחילת חורף תרפ"ב, חלה אחד מתושבי העיר ליובאן ונפל למשכב. לשונו התנפחה ומצבו התדרדר במהירות. רבי משה פיינשטיין זצ"ל, רב העיירה, הגיע לבקרו. החולה ביקש מן הסובבים לצאת מן החדר. משנותרו הוא והרב, פתח החולה את פיו וסיפר את סיבת חוליו.

לדבריו, שבוע לפני שחלה, קראו בשבת את פרשת וירא, המתארת את מעשה בנות לוט. הוא שאל ברבים, כיצד זכו בנות לוט שמצאצאיהן יבחר דוד המלך וכן המשיח של ישראל? וזאת, אף על פי שלא בושו בגילוי ערוות אביהן, ואף ציינו זאת בשם אחד מילדיהן?

בלילה הופיעו בחלומו שתי נשים זקנות מאוד, שראשן ופניהן מכוסות, והציגו את עצמן כבנות לוט. לדבריהן, הן הופיעו מעולם האמת כדי לענות לו על שאלתו. הן טענו כי מכיון שממשפחת אברהם המלומד בניסים הן, יכולות היו לטעון בפני הציבור, כי הן נתעברו מרוח הקודש ובעקבות זאת, לייסד דת חדשה. אנו העדפנו לקרוא לבננו בשם המלמד על מוצאו, כדי לקבוע במסמרות כי אין לך תינוק בשר ודם שאין לו אב. בזכות מעשה זה זכינו שיצא מקרבנו מלך המשיח. הן הוסיפו, כי מכיון שהוא חטא כנגדן בחטא גדול, כשדיבר עליהן בדרך בזיון, נגזר עליו להענש בעונש המרגלים, אשר דיברו סרה על ארץ ישראל וכלשונם, תשתרבב לשונו מפיו, עד למותו.

כשסיים האיש לדבר את דבריו בפני רבי משה פיינשטיין, הוא הסב את פניו אל הקיר ונפטר.