בבית הדין של מרן הגרי"ח זוננפלד זצוק"ל, בסיומו של יום דיונים ארוך ומתיש פנה הרב הישיש לסובבים אותו ואמר: "נראה לי שבמאה שנים האחרונות אין כבר יותר שנאת חינם!" הנוכחים הרימו גבה בתימהון: היתכן?! "אכן, אין יותר שנאת "חינם" הכול קשור בסוף ל כ ס ף !"... לשאלת אחד הנוכחים: ומה נאמר על אלו הלוחמים בכל היקר והקדוש, אך 'לשיטתם' הכול "לשם שמים"... ?! על השמים 'שלהם' אפשר לומר: "השמים כיסי"- השיב הרב...
כשלומדים את הטרגדיה של קרח ועדתו, מזדעקת לה השאלה ששואל רש"י: "קרח שפיקח היה מה ראה לשטות זו" ?! שואל מרן הגר"ז סורצקין זצוק"ל מנין לו לרש"י שאכן קרח פיקח היה?... ומיישב, שהתשובה נעוצה במילים: "ויקח קרח", את מי לקח? - לקח אנשים. וכיצד לוקחים אנשים? ע"י מילים ודיבורים רכים. כפי הנאמר: קחו עמכם דברים" (הושע י"ד ג') דברים הנכנסים ללב. ומי שיש לו את הסגולה הזאת לחדור לליבותיהם של בני אדם, חכם הוא! שנאמר: "לוקח נפשות חכם הוא" (משלי ח') וזה שנאמר: "ויקח קרח", שלקח נפשות במתק שפתים, בחנפנות, בתעמולה ובמניפולציות.
וביתר ביאור מבאר הנצי"ב את חכמתו של קרח, הלא במחלוקת זו היו שלושה מרכיבים שונים, כל אחד לבדו אינו יכול להצליח: הראשון, קרח היה איש המעלה, שנפגע אישית מכך שנשיאות השבט לא נתנה לו אלא לבן דודו אליצפן בן עוזיאל, לבטח זה למטה מכבודו לצאת בגלוי נגד משה רק בשביל קנאה גרידא... ואילו השניים - דתן ואבירם, שמם יצא לשם ולתהילה כ"מומחים" מספר אחת ליצירת סכסוכים, מריבות ומחלוקות במגוון תחומים, מושחתים אלו וודאי לא יוכלו לסחוף את העם להתייצב מול מנהיגם משה רבינו. הקבוצה השלישית, נשיאי העדה החפצים, מתוך דבקות בד' לעבוד את בוראם במשכן ה', ונאמר בחז"ל שהם היו בכורים וכאבו על לקיחת תפקיד העבודה מהבכורים ללווים. הם בוודאי לא יאזרו עוז לבדם ללחום במשה רבינו. אך האומנות היא לחבר את שלשתם למשׂימה אחת, אזי משתנים הדברים. האישיות הנעלה (קורח) מפעילה עסקנים קטני- אישיות אך נמרצים (דתן ואבירם) - זה הלא "המקצוע" שלהם..., והם מסיתים את אותם נשיאים. כך שחברו: התאווה הרוחנית של אותם נשיאי העדה, הקנאה של העסקנים, ובקשת הכבוד של קרח. כך בשלו להם התנאים ליצירת המרד.
ומפליא הדבר שמטרותיהם מנוגדות! קרח, לוי היה, ולבטח רצונו שהעבודה תישאר לשבט לוי, והנשיאים היו בכורי ישראל ורצונם שהעבודה תחזור לבכורים. אך מה זה משַנֶה?... כשיש מטרה משותפת אחת "שוכחים" את הפרטים הקטנים... אחד כזה המצליח לאחד שלוש קבוצות שונות ומנוגדות וכי לא פיקח הוא?! אך למדים אנו גם שאין בפיקחותו של קרח מעצור מלעשות שטות זו...
מעיון בפרשה מתברר שיש צלע נוספת לחטא זה והוא: "עם ישראל" כפי הנאמר "וידבר ד' אל משה ואל אהרֹן לאמֹר - הבדלו מתוך העדה הזאת וַאַכַלֶּה אתם כרגע" (במדבר ט"ז כ"א) למי התכוונה התורה: "העדה הזאת"? רבנו בחיי כותב שהכוונה לקרח ועדתו, אך רוב המפרשים נוקטים שהכוונה לעם ישראל!!. ולולי תפילתם של משה ואהרן העם כולו היה בגזירת כליה בעוון מחלוקת "קרח ועדתו", ע"כ מקשה הרמב"ן:
"יש לשאול אִם ישראל לא חטאו, ולא מרדו ברבם, למה היה הקצף עליהם "ואכלה אותם כרגע" ?! ואם גם הם מרדו כקרח וכעדתו איך יאמרו משה ואהרן "האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף"?! ומיישב:
"הטעם כי מתחלה היה לב העם אחרי משה ואהרן, וכאשר לקחו קרח ועדתו איש מחתתו וישימו עליהם קטרת ועמדו פתח אהל מועד עם משה ואהרן, אז קרא קרח לכל העדה ואמר להם: כי בִכְבוד כולם הוא מקנא... וייטב הדבר בעיניהם... ונקהלו כלם לראות אולי יישר בעיני האלוקים ותשוב העבודה לבכוריהם?... והנה נתחייבו כליה שהיו מהרהרים אחרי רבם והם כמהרהרים אחרי השכינה ומוותרים על נבואת נביא בלבם וחייבין מיתה בידי שמים".
ברוח דברים אלו נוקט ה"כלי יקר": "מאחר שהבין שרוצה הקב"ה לכלות כל ישראל כְרָגַע, זהו לפי שהוא אלוקי הרוחות ויודע מה שברוחו של כל אחד ואחד וידע שבלבם מסכימים עם קרח".
המלבי"ם מוסיף: "אחר שראה ה' שכולם עומדים ושותקים ושומעים לדברי קרח, שזה כאילו כולם מסכימים אל דבריו שיכחיש נבואת משה ושליחותו, יצא הקצף על כל העדה, ובאשר הקשר שיש למשה עם העדה הוא רק אם מאמינים בשליחותו ובתורתו, ועתה שלבם מסתפק בנבואת משה אין לו קשר עמהם, ועל כן אמר שיבדלו מתוך העדה, כי נפסק החבור שיש לו עמהם ויגזור עליהם כליה כדין "כופרים"!
כלומר, יש כאן חידוש גדול: הטענה על כלל ישראל היתה על ההרהור וההסכמה בלב, הסכמה שבשתיקה לטענותיו של קרח, בשל כך התחייבו מיתה. כפי שכתב ה"אברבנאל": "באמת ה′ רצה לכלות את כל ישראל מכיון שחטאו בכך שהלכו עם קרח ולא מחו בו." היה מצופה מן העם שלא להישאר אדישים! אלא למחות על כבודם של משה ואהרן הכהן שליחי ד'.
תביעה מעין זו הייתה על כלל ישראל ב "חטא העגל" שכידוע רק שלושת אלפים מהעם היו שותפים בפועל, אך כולם היו שותפים בשתיקה, באי המחאה, למראה עגל הזהב. וע"כ הושת החטא ועונשו על כלל ישראל.
יש להתבונן, ניחא, חטא העגל, עבודה זרה בפרהסיה, ארבעים ימים אחרי "מעמד הר סיני" מצופה היה מהעם לפעול מידית למראה החטא הנורא. אך במחלוקת של קרח ועדתו, קרח היה איש מורם מעם בתפקיד רם מעלה, ומסביבו מאתיים חמישים נשיאי עדה. לכאורה העצה הכי טובה היא לא להתערב, כביכול, לתת להקב"ה להוכיח את האמת, אך להתערב במחלוקת ע"י מחאה אקטיבית וכי מה להם לסבך עצמם במחלוקת לא להם? מדוע בשתיקתם נחשבים הם כ"כופרים"?!
נראה שיסוד הדברים נעוץ בדברי הרמב"ן:
"ונקהלו כלם לראות אולי יישר בעיני האלוקים ותשוב העבודה לבכוריהם?"
קרח בנכלוליותו נגע בנקודה רגישה שהיתה קרובה לכל משפחה בכלל ישראל, לאחר חטא העגל ניטלה העבודה מהבכורים והועברה ללויים, וכעת קרח הלוי מכריז שאם הוא יבחר למנהיג הבכורה תחזור לבכורי עם ישראל. כאומר להם: משה מדעתו ח"ו לקח לכם את עבודת הקודש. זה כבר נוגע "אישית" לכל משפחה בעם ישראל. כששמעו דברים נועזים וחצופים אלו, בתוכם הסתתרה המחשבה שהלוואי שההנהגה תעבור לקרח. יש להם מה להרוויח מכך... ממילא שתיקתם לא נבעה בדיוק מניטרליות טהורה... אלא יותר בגדר של "הסכמה שבשתיקה." מחשבות אלו גלויות וידועות בפני יודע מחשבות ולב. וע"כ היה נצרכת תפילתם הנרגשת של משה ואהרון להצלת כלל ישראל בטענה: "האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף" אמנם חטאו הם בלבם, אך זאת מהשפעתו ההרסנית של "עמוד המחלוקת" - קרח, אשר בשפתו החלקלקה הצליח להסיט את לבם לכך.
כפי שנאמר בגמרא בסנהדרין (ק"ט) על און בן פלת שהיה שותף למרד בהתכנסות הראשונה אך ניצל: "אמר רב: און בן פלת - אשתו הצילתו. אמרה לו: מה איכפת לך?! אם משה הרב, אתה תלמיד, ואם קרח הרב, אתה התלמיד. אמר לה: ומה אעשה? הרי הייתי בעצה עם קרח ונשבעתי לו אמונים." יש להבין מדוע און לא השיב לרעייתו תשובה ניצחת: וכי כסאות אני מחפש?! ומה עם ההשקפה הצרופה?... ומה עם האידיאולוגיה ?... התשובה היא ששניהם ידעו את האמת שמאחורי כל המילים הגבוהות, מסתתר לו אינטרס אישי גדול יותר...
נאמר במשנה "כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים, איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים זו מחלוקת הלל ושמאי ושאינה לשם שמים זו מחלוקת קרח וכל עדתו" (אבות ה' י"ז) התוספות יו"ט שואל מדוע לא נאמר כאן מחלוקת: " קרח- ומשה ואהרן"?! מיישב שם: "לא הזכיר צד השני של מחלוקת שהם משה ואהרן, כמו שזכר בחלוקה ראשונה ב' הצדדים (הלל ושמאי) לפי שכאן אינם שווים שמשה ואהרן כוונתם לשמים היתה. ולא היתה בהם שום בחינה שלא לשם שמים".
וכפי שמבאר שם רבי עובדיה מברטנורא:
"ואני שמעתי, פירוש: "סופה", תכליתה המבוקש מענינה. והמחלוקת שהיא לשם שמים, התכלית והסוף המבוקש מאותה מחלוקת להשיג האמת, וזה מתקיים, כמו שאמרו מתוך הויכוח יתברר האמת, וכמו שנתבאר במחלוקת הלל ושמאי שההלכה כבית הלל. ומחלוקת שאינה לשם שמים, תכלית הנרצה בה היא "בקשת השׂררה ואהבת הניצוח", וזה הסוף אינו מתקיים!, כמו שמצינו במחלוקת קורח ועדתו שתכלית וסוף כוונתם היתה בקשת הכבוד והשררה והיו להיפך".
ביטוי חריף לרשעותו של קרח מוצאים אנו בדברי מדרש תנחומא בתשובה לשאלה: "וקרח שפקח היה מה ראה לשטות זה?!" עונה המדרש: "עינו הטעתו. ראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו שמואל ששקול כנגד משה ואהרן, אמר: בשבילו (בזכותו) אני נמלט! וכ"ד משמרות עומדות לבני בניו כולם מתנבאים ברוח הקודש שנא' (ד"ה א כח) "כל אלה בנים להימן" אמר: אפשר כל הגדולה הזאת עתידה לעמוד ממני ואני אדום?! לכך נשתתף לבוא לאותה חזקה ששמע מפי משה שכולם אובדים ואחד נמלט - "אשר יבחר ה' הוא הקדוש" טעה ותלה בעצמו, ולא ראה יפה לפי שבניו עשו תשובה ומשה היה רואה". (תנחומא)
מדהים! מפליא! ומרתיח! קרח מציג את עצמו כלוחם למען העם נגד המשתררים ומתגדלים עליהם, אולם מיד הראה שדואג רק לכבוד עצמו וזה על חשבון חיי ילדיו משפחתו הקרובה וכל תומכיו. הוא ראה ברוח הקודש שאחד ימלט מהעונש הבליעה באדמה, אך הוא ידע גם ידע שהתוצאות של מבחן הקרבת הקטורת הוא שכולם ימותו עד האחרון שבהם!! וזאת בעוון המחלוקת, אך הוא בשיגעון גדלותו חשב שאם אחד יישאר בחיים הלא לבטח זה הוא... נו... ומה עם כל השאר?... זה לא עניינו! הוא חיפש רק מפלט לעצמו. הא לך סתירה לשיטתו האכפתית שבה מאשים קרח את משה רבנו שהוא מתנשא על כל קהל ישראל???!!!
הקב"ה בתורתו מעיד שאין בטענה זו שום אחיזה כלל. לפני שפתח קרח את המערכה שאלו חז"ל היכן חכמתו, אך לאחר שכבר נמצא בתוך המחלוקת אין מקום לשאלה זו, כי בשעה שאש המחלוקת בוערת בקרבו לא תועיל לו כל חכמתו. כל הקהל האמינו לשקרים גסים ובולטים בסיפורו הדמיוני של קרח אודות אלמנה אחת, ואע"פ שידעו שכל דבריו שקר וכזב נכנסו הדברים הרעים ללבם.
נמצאנו למדים: משה רבנו ואהרון הכהן לא היו "צד" במחלוקת, אלא אדרבא עשו כל שביכולתם להציל את קרח ועדתו מנפילה אל תהומות האדמה. אך למצער, דבק בם שׂטן המחלוקת ותאוות הניצחון וסופם היה מר.
בהלכה נפסק לדורות האיסור של "לא יהיה כקרח ועדתו", החיוב הוא ב: "לא תעשה" - אין להתערב במחלוקות וסכסוכים. לברוח ממחלוקת כמו מאש!! אך מאידך לאור דברי הרמב"ן ושאר המפרשים מוצאים אנו שיש גם חיוב של "עשה" - אסור לעמוד מהצד כאשר מתרחשת פגיעה בקדשי ישראל. על כל אחד הנמצאים עליו להצהיר שאין חלקו עם הפלגניים ובעלי המחלוקת, ולעולם לא ייתן שקדושי האומה גדולי ומנהיגי הדורות יישארו לבדם במערכה. "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו".