נוער אנגלי או צרפתי לא יעלה על דעתו להעמיד לדיון את השאלה: "מיהו אנגלי?" או "מיהו צרפתי?" ההגדרה הלאומית ברורה ומבוססת על מספר מרכיבים בסיסיים: מולדת, שפה, תרבות, היסטוריה משותפת ומטרות לאומיות משותפות.

רק העם היהודי מתלבט בדורות האחרונים בהקשר לזהותו.

מגמתם של מחדשי התחייה הלאומית היתה המרת הבסיס האלוקי-דתי, עצם הלוז של הזהות היהודית, בבסיס לאומי שיושתת על מולדת, שפה, מדינה, צבא, דגל ופטריוטיזם. אלו יהוו, לדעתם, את המרכיבים החליפיים של האומה העברית המתחדשת. הדת לא תשמש עוד כמרכיב לאומי, גם לא כאמת מידה למדידת היהדות, אלא תהפוך לעניינו האישי של המעוניין בה.

אך התעוררות לאומית זו לא הצליחה לפתור את מצוקת הזהות של הדור הצעיר.

מחד גיסא, משתדל הנוער הישראלי "להיות עם חופשי בארצנו", חופשי משורשיו המסורתיים ובעל תודעה ישראלית לאומית חילונית במודגש.

מאידך גיסא, מאחרי המעטה הקוצני של הצבר, ניצבת במעמקי אישיותו התחושה: "יהודי אני". זוהי תהודת הזהות הבוקעת מן התת מודע שלו. את התהודה הזו אי אפשר להשתיק!

מצד אחד, הוא מתריע באוזני יהדות התפוצות על סכנת ההתבוללות. מצד שני, הוא מייצג בעצמו התבוללות קולקטיבית ונאבק למען הכרה ב"גיור רפורמי", הכרה המהווה מתן אור ירוק ולגיטימציה לנישואי תערובת.

ריפויה של סכיזופרניה זו דורש ניתוח מעמיק. עד שלא תובא לתודעתו של הצעיר זהותו האמיתית, לא יוכל להשתחרר מהפיצול הנובע מניסיונו לאמץ לעצמו זהות לא לו. רק עצה אחת ניתן לייעץ לו: לשכנעו שזהותו העצמית אינה כה מפחידה. אדרבא, היא ה"אני" שלו, ובה ימצא את אושרו ואת שלמותו. לשווא ינסה לרכוש זהות שונה.

הפסיכואנליזה הלאומית

במאה ה19-, עת פרצה האמנציפאציה את חומת הבידוד של ההגדרה הדתית, ייחדה את הקהילה היהודית ההגדרה: קהל מקיימי ההלכה. זו היתה הזהות היהודית: עם סגולה בעל ייחוד ייעודי המיושם באורח חיים של שמירת המצוות.

משנפרצה חומת הבידוד של "עם לבדד ישכון", נחשפה היהדות להשפעה תרבותית שהפיצה את בשורת 'ההשכלה'. אך עם זאת, האינטליגנציה הגויית, גם זו שדגלה בהתנערות מדעות קדומות, לא הצליחה להשתחרר מאופייה האנטישמי. הדרך היחידה שהיתה פתוחה בפני הנוער היהודי שרצה לבוא בשערי התרבות והמדע, היתה ההתבוללות. אך גם תקווה זו התבדתה.

בדורו של הסב שהיה ירא שמים, הושתתו הערכים המוסריים, הלאומיים והמסורתיים על מקור סמכותי מוחלט, הלא הוא הצו האלוקי. הוא זה שקבע מוסר מהו, לאומיות יהודית מהי ואורח חיים יהודי מהו. כך הצליח האב להחדיר בלב בניו את הערך המוחלט שבאידיאלים אלו.

דור ההורים שמרד באמונת הסב, כפר בסמכות המאשררת, בטענה שהמוסר התנ"כי משכנע ומדבר בעד עצמו, עד שסמכות על- אנושית מיותרת. הן כה ברורים ערכי כיבוד ההורים, סעודת השבת וזמירותיה, הגעגועים לארץ הקודש וההזדהות עם המוסר התנ"כי, עד שיכולים הם לעמוד בזכות עצמם. האם כדי להיות יהודי חם עליי ללכת לבית הכנסת? האם לא ניתן לשמור על מורשת בלי להיות דתי? כך הם טענו.

כך הם חינכו את דור הנכדים מתוך ביטחון ותקווה להשיג פרי הילולים.

דור הנכדים, הצברים הישראלים, המשיך את התהליך הדינמי של המרידה וכפר גם בערכים עצמם, בטענה: מדוע עלינו להתאמץ ולרכוש "ערכים" אלו? מי קבע שיש ערך ל"ערכים" הללו?

אתם כפרתם בשורש במטרה ליהנות מהריח. עתה הגיע תורנו להחליף את הוורדים הקמלים בערכים חדשים.

מי קבע שכיבוד הורים סניליים הוא ערך? מי קבע ששירים עבריים עדיפים על לועזיים? מדוע עלי לחיות כציוני במדינת היהודים, בשעה שחברי 'עושים חיים' כיורדים בארה"ב? מדוע עלי למסור את נפשי במלחמה על מקומות קדושים כדי להגן על קיום העם היהודי? קנאותכם ללאומיות יהודית ולמדינת היהודים אינה אלא פאשיזם! התרבות העברית הלמדנית שלכם, הורים יקרים, אינה שווה בילוי טוב!

שכפול האישיות

הפרובלמטיות שבהגדרת הזהות היהודית נובעת ממורכבותה מ"שתי נפשות"! בכל יהודי שוכנות שתי נפשות. האחת היא "הנפש הבהמית", שהיא תוצר הקיומיות, ה"אני החיצוני" השואף לסיפוק האינסטינקטים והצרכים החומריים. לעומתה, "הנפש האלוקית" שהיא חלק אלוק ממעל, היא ה"אני הפנימי" של היהודי, השואף לדבקות בערכים אלוקיים ולהתבטלות לרצון הבורא.

התפיסה המודרנית, הסולדת מהפרת השוויון ההומני בין ישראל לאומות, נובעת מהיכרות עם "הנפש הבהמית" בלבד.

"בנים אתם לה' אלוקיכם". דימוי זה יוצר את ההקבלה המדויקת להבנת היחס הפנימי בין היהודי לאלוקיו, את הניגוד החריף ביותר בין נפש אלוקית מעבר אחד לבין כל ההווייה כולה מן העבר האחר.

הנבדלות המוחלטת של הנפש האלוקית שביהודי, היא בבחינת "בני בכורי ישראל". אין מדובר במליצה שדופה, אלא בתיאור מדויק של היחס בין הנשמה לבוראה.

זוהי התשובה הבלעדית לשאלת "מיהו יהודי": "בנים אתם לה' אלוקיכם".

בכל יהודי מצויה נשמה אלוקית. נשמה זו היא זהותו והיא יתרונו הסגולי על פני שאר כל בני המין האנושי.

קידוש ה'

אחד המאפיינים של העם היהודי בכל הדורות הוא קידוש השם - נכונותו של יהודי להקריב את נפשו למען לא יבגוד באלוקיו. תופעה זו דורשת ליבון, שהרי האינסטינקט היסודי ביותר הוא יצר הקיום. לרוב מוכן האדם לאבד את כל אשר לו, ובלבד שלא יאבד את קיומו. הנכונות למסור את הנפש היא תופעה אנטי-טבעית. כיצד ניתן להסביר אותה?

כיצד ניתן להסביר אותם רבבות מקרים בהיסטוריה, שיהודים אשר הוגדרו על ידי עצמם ועל ידי סביבתם כחילוניים וכמתבוללים, ולמרות זאת, לא היו מוכנים לקנות את המשך חייהם במחיר בגידה והמרת הדת. אין לכך כל הסבר פסיכולוגי.

גם במתבולל יש נשמה אלוקית. למרות ריחוקה ואדישותה ברבדיה החיצוניים, עדיין היא נחרדת מן הניסיון לנתקה כליל מאביה שבשמים.

עצם תופעת קידוש השם מוכיחה שבמקדשי השם קיימת נשמה אלוקית, נשמה נטולת אגו, שכל מגמתה דבקות נצחית בקב"ה בקשר בל יינתק!

קידוש ה' בחיים

לא רק על סף המוות, מול מוקדי האינקוויזיציה או לנוכח מסעי הצלב, מוסר היהודי את נפשו. גם בימים כתיקונם, כאשר אין השפעה של נסיבות רגישות, עדים אנו לתופעות ספונטניות של אמונה בלב יהודים, גם כאלו המכנים עצמם "לא דתיים".

כשפרצו חיילי צה"ל במלחמת ששת הימים אל העיר העתיקה, דהרו אל הכותל המערבי. באיזו דבקות והשתפכות נפש נצמדו אל שריד בית מקדשנו. לב ארבעה עשר מיליון יהודים בכל העולם פעם פעימה אחת מלכדת: "הר הבית בידינו". באותו רגע היסטורי לא היה ספק מיהו יהודי. לא היה צורך "להוכיח" שיש בכל יהודי, ולו המרוחק ביותר, נשמה אלוקית, דתית במהותה!העם היחיד ששבר את כל כללי המשחק ההיסטוריים הוא העם היהודי. כבר בראשית דרכו אין הוא צומח מתוך טריטוריה לאומית. אבינו הראשון, אברהם, לא נולד במולדת יהודית. עם בחירתו להיות האב של האומה היהודית נצטווה: "לך לך מארצך, ממולדתך ומבית אביך" (בראשית י"ב, א'). הקב"ה ציווהו להינתק ממולדתו, מתרבותו וממורשתו. גם תחילת ההתהוות של האומה במצרים מותנית ב"הוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה" (שמות ג', י"ב). לידת האומה, כמיועדת לנשיאת דגל האמונה ותורת ישראל, התרחשה ביציאת מצרים, ושלמות ההווייה הלאומית שלו התגבשה בקבלת התורה מן השמים: "היום הזה נהיית לעם" (דברים כ"ז, ט') - טרם היות לו טריטוריה.

מתוך כשלושת אלפים וחמש מאות שנות קיומו של עמנו, במשך רוב תקופת קיומו, חסרו לו לחלוטין כל אותם תנאים יסודיים הדרושים להווייה הלאומית:

ללא שפה משותפת (של כל תפוצות ישראל בגלותן).

ללא תרבות אחידה (אם תרבות משמעה מנהגי אכילה, לבוש ומוסיקה עממיים).

ללא מוצא משותף, שהרי גם הגרים שבאו ממוצא זר ואלפי צאצאיהם התמזגו כליל בעם היהודי.

ללא ריבוי אוכלסין.

ללא מערכת הגנה צבאית.

כל עם נורמלי במצב דומה היה מתפורר מיידית.

הוסף על העדר כל תנאי הקיום הללו גם את המצב האנטי קיומי - האנטישמיות, וראה את פלא היותנו "כבשה בין שבעים זאבים". בעלי הכוח והשיניים נעלמים ומפנים את מקומם "לזאב התורן", ואילו ה"כבשה" הבודדת שורדת, והיא בלתי ניתנת לכיליון. למרות שאיבדה מיליוני קורבנות, האומה ככלל לא נעלמה מבימת ההיסטוריה.

היכול בר דעת, שאין לו דעות קדומות, להמשיך לכפור בסגולה הנסית המשתמעת מייחודו הנבדל של העם היהודי?

האם התשובה לשאלה: "מיהו יהודי?" אינה ברורה מאד?