השיטה המוסרית הינה דרך חיים עמוקה, הדורשת גישה מאוזנת, ביקורתית וחכמה לכל מרכיבי החיים.

משמעותה של המוסריות היא שהאדם יגיב על עוול הנעשה לחף מפשע, יתקומם נגד מעשה זדון, ועם זאת ירכין ראשו בפני חיוך תמים של תינוק; יהיה מוצק ואיתן כסלע מול פיתויי שקר ומדוחי תאווה חושנית, אך יהיה גמיש ונוח לקבל הדרכה כאשר מטיפים לו דברי מוסר ואמת; יתרחק מהוללות, אולם יהנה מכל שמחה.

אמנות גדולה היא להבחין בין טוב לרע או בין רצוי ללא רצוי בכל התחומים השונים והמגוונים של החיים. חשוב להקפיד על שמירת המידה הנכונה בכל תחום, כדי שלא לעבור את הגבול לאחד משני הצדדים. חשוב גם לפתח את התכונות החיוביות של האדם על ידי הסתגלות מעשית, כדי שיהיו כל כוחות נפשו וכשרונותיו נוטים תמיד לצד הטוב.

לא יקשה אפוא להבין מדוע נקל לו לאדם להצטיין בתחומי התרבות והטכניקה השונים, יותר מאשר באמנות המוסר. כל הישג בתחום הידיעות והכשרונות מעניק לאדם סיפוק וגאוה. המגמה להשתלם, ולו גם באופן יחסי, במדע ובטכניקה או בתחומי האמנות, מושכת את לבו של כל אדם. כל אדם יצביע בסיפוק על הישגיו המוצלחים, ישמח על עבודתו המושלמת ועל ההכרה שמעניקים לו בשל הצלחתו.

לעומת זאת, אמנות המוסר דורשת הסתגלות מתמדת וערנות בלתי פוסקת. תכונה זו אינה ניתנת לרכישה באופן חד פעמי. כל ניסיון בתחומי החיים דורש מאמץ חדש של רצון מוסרי. בדרך המוסרית אסור לדכא באופן מוחלט כל תכונה של האדם, אפילו את זו המהווה כרגע מכשול בדרכו. אמנם לפי שעה חשוב לרסנה ולהתגבר עליה, אולם בשעה אחרת אולי יהיה צורך להשתמש בה. לכן, דורשת האמנות המוסרית את מלוא הערנות. יש להקפיד שתכונה זו לא תיכנס לשגרה המביאה לידי רפיון. גם אם היא מגיעה לעתים רחוקות למדרגת שלמות, לעולם אין היא בטוחה בעתידה, כי מצבו של האדם אינו סטטי, והוא נע תמיד מקוטב אחד למישנהו.

שאיפה למוסריות יסודה בקולה הפנימי של הנשמה, השואפת להגיע אל שורשה ומקורה. מתוך הכרתה הפנימית במציאות מוסרית מחייבת, מרגישה הנשמה כי מחוץ לאדם יש טוב ורע מוחלטים. ה"טוב" הוא "טוב בעצם", ללא התחשבות בנוחות ובממד היצרי, ולכן חשוב לשאוף אליו מבלי להתחשב בתועלת העתידית.

בעוד שהתנהגות המודרכת על ידי יצרי הגוף, מכוונת לטובת האדם עצמו, לרוב על חשבון הזולת, התנהגות מוסרית מכוונת בדרך כלל לטובת הזולת, על חשבון נוחותו וסיפוק יצריו העצמיים של האדם.

אדם בעל הבחנה דקה יבחין מתי מעשה שנראה שנעשה לטובת הזולת, שורשו ברדיפת טובת עצמו ("אהבה התלויה בדבר"), ומתי מעשה הנעשה לטובת הזולת, אכן יסודו בשאיפת נפש טהורה להיטיב ולהתחשב בזולת ("אהבה לשמה").

קיים באדם חיבור מופלא של גוף עם נשמה. ביטוייה של הנשמה יכולים להעלות את האדם לשיאים בתחום הרוח על ידי בחירה חופשית שהיא מיוחדת רק לאדם, אולם כוח בחירה זה יכול גם לדרדר את האדם למעמקיו של שפל מוסרי, אם יתן לצד החומר שבו לגבור על הרוח.

דברי ימי האנושות יודעים לספר על אישים שהתעלו לפסגות רוחניות כה גבוהות, עד שמעשיהם מהווים נושא להערכה ולהערצה של כל האנושות. מאידך, ידועים אנשים שהגיעו לשפל מוסרי מאין כמוהו. בדורנו מיותר להכביר בדוגמאות עד היכן מסוגל האדם להתהדר באכזריות ובחוסר התחשבות בזולת, כאשר חכמתו עומדת לו לרועץ ומאפשרת לו להיות רע בצורה מפותחת ומתוחכמת.

קיטוב זה בהתנהגותם של אנשים נובע ממציאותם של גוף ונשמה, אותם שני שותפים במבנה אישיותו של האדם. יש לך אדם שהיסוד החומרי שולט עליו וכל מעייניו נתונים לרדיפת תענוגות, ולעומתו יש אנשים היודעים להתעלות מעל נגיעות אנוכיות ותועלת חומרית לעבר ערכים רוחניים, כמו מסירות לזולת, הקרבה עצמית למען אידיאלים ועוד.

כל אחד מאיתנו יכול לחוש בקרבו פנימה את ההתרוצצות בין כח משיכתו של החומר לבין נטיית הנפש לעבר ערכי הרוח.

היהדות אינה מטיפה לדיכוי הגוף ואף לא להתעלמות ממנו. הגוף נברא על ידי הבורא כדי להיות כלי שרת בידי נשמתו של האדם. כאשר האדם משתמש בכוחות גופו לשם התקדמות לכוון היעד שלמענו הוא נוצר, מתעלה גם הגוף והופך ליישות של קדושה.

הגוף והנשמה משלימים זה את זה. שניהם שומרים על פרדס החיים. הגוף הוא הכח המניע והמבצע פעולות, אך הוא עוור והנשמה היא זו שצריכה לתת לו את הכיוון לבל יתעה בדרכו. כוחות הגוף הבאים לידי ביטוי בתאוות החיים והמין, הכבוד והקנאה, יכולים לפעול כשומרים מעולים, אם יכוונו אותם כראוי, וזהו תפקידה של הנשמה. מאידך גיסא, רק בעזרת כוחות הגוף מתרגמת הנשמה את שאיפותיה הנעלות לשפת המעשה, ובאופן זה מנוצל כל הפוטנציאל האנושי לתעודת חיי האדם.