כור מחצבתה של לשון הקודש - בגבהי מרומים. זוהי, כביכול, שפתו של הבורא עצמו. בה הוא ברא את העולם ובה דיבר בחזון עם עבדיו הנביאים. בלשון זו התגלה הקדוש-ברוך-הוא לעמו במעמד החד-פעמי של מתן תורה. בשפה זו מסר להם את עשרת הדברות. לפי המסורת, זו הלשון שבה דיברו אדם וחווה, ומהם עברה הלשון בקבלה איש מפי איש עד אברהם אבינו.

ההבדל העיקרי בין לשון הקודש לשפות האחרות נעוץ בכך שלשון הקודש אינה 'שפה הסכמית' כיתר הלשונות. השפות האחרות התקבלו כאמצעי תקשורת אנושי. לעומתן, לשון הקודש לא הומצאה, אלא נבראה. היא נושאת ערך רוחני בפני עצמה. העולם נברא ב-כ"ב האותיות של לשון זו. משמעות הדברים היא כי מילותיה של לשון הקודש הן בעלות מימד כפול: מעבר לצורה הגראפית ולצליל הפונטי של האות, לכל אחת מהאותיות יש שורש רוחני נעלה, אשר התגשמותו בעולם הזה נראית לעינינו בצורת האות שלפנינו.

יש להדגיש שלא זו בלבד שהאותיות אינן שרירותיות, אלא גם צורתן אינה שרירותית. בכתב המקודש של לשון הקודש קיימת צורה ברורה ומוסכמת לכל אות.

צורת האותיות בעברית של היום היא למעשה קליגרפיה. מי שלומד את התורה כיום, לומד אותה בדפוס רגיל שבו צורת האותיות מוסכמת בלבד. לעומת זאת, ספרי תורה, תפילין ומזוזות נכתבים עד ימינו בכתב ייחודי של לשון הקודש.

כתב זה, הנקרא כתב אשורי, נובע מלשון 'אישור', שפירושו התאמה. האותיות הן בעלות צורה מורכבת, ובכתיבת סת"ם (ספרי תורה, תפילין, מזוזות) חייבים להקפיד באופן מדויק על כל פרטיהן ההלכתיים.

זאת ועוד, צירופי עניינים רוחניים מולידים בעולמנו נבראים שונים, ושמותיהם של הנבראים בלשון הקודש הם צירופי אותיות המורים על שורשיהם הרוחניים. המילים אינן מקריות כלל, קיימת התאמה נפלאה בין השמות בלשון זו לבין הנבראים עצמם.

לא ניתן לבטא חוכמה מושלמת, שהיא למעלה מחכמת בני אדם, בלשון שעברה שינויים רבים, התפתחויות וגלגולים מקריים. כאמור, זוהי המציאות של השפות השונות, עד שיש צורך במחקרים מעמיקים הקשורים לתיאוריות רבות כדי לדון בשאלות מה התפתח ממה, מתי ואיך, ובסופו של דבר מגלים שמדובר בשפה לא מהותית.

רק לשון כלשון הקודש מתאימה לנתינת התורה. רק בה ניתן לצפות שהחוכמה תינתן בשלמות!

לשון הקודש מתייחסת למהות. היא מביעה את תכונות הדבר ואת פרטיו המהותיים. כאשר אנו אומרים בלשון הקודש: 'כיסא', איננו מתייחסים למרכיבים הכימיים של העץ, אלא להגדרה ולתפיסה מה יוצר כיסא מבחינה רוחנית. כמו כן, 'אדם' בנוי משלוש אותיות, וזוהי הנוסחה של המושג 'אדם'. נוסחה זו מגדירה את המהות הפנימית של האדם.

מובן המילה 'אות' בלשון הקודש אינו סימן. סימן בלשון הקודש הוא תו (האות ת'). תו הוא סימן חומרי כלשהו. שישים וחמש פעמים מופיעה המלה 'אות' בתנ"ך. 'אות' מבטאת תמיד כוח רוחני המגלה את עצמו בתוככי הדבר החומרי. החומר קשור לגורם הנמצא ברמה גבוהה יותר. בכל חומר מצוי לוז פנימי, שאמנם נסתר הוא מעין רואים, אך הוא המהווה את המהות האמיתית.

בלשון הקודש לכל אות יש משמעות. כאשר מצרפים אותיות, למעשה, מצרפים גם את הרעיונות הטמונים באותיות. המלה כוללת אוסף של רעיונות מסודרים לפי סדר האותיות שבמילה. מילה בעלת אותן אותיות, אך בסדר שונה, תביע רעיון אחר!

לשון הקודש מאופיינת בריבוי משמעויות. יש בשפה זו תופעות מרתקות המיוחדות רק לה, ביניהן: גימטריה, נוטריקון ומשמעות לצורת האותיות ולסדרן, משמעות לשמות האותיות, לתגים, לקרי וכתיב, לחילופי אותיות למיניהם ולטעמים במקרא. העיקרון החוזר בכל אותן תופעות סמנטיות ייחודיות הוא העדר המקריות. כל חלקי השפה תואמים ומשלימים זה את זה והם בעלי משמעות - גלויה או סמויה.

תופעות אלו מעידות כאלף עדים כי הלשון בת-שמים היא, יצירה אלוקית מופלאה שיד אדם לא יכלה לכתוב או להמציא.

עמנו גאה להחזיק ברשותו שפה עתיקה ומקודשת שהנחיל לנו הא-ל. לשון הקודש גבוהה היא ומרוממת את נושאיה.