יחזקאל היה נער יתום ועני, מתעתד היה לקראת גיל מצוות. על חגיגת בר מצווה  הוא אפילו לא חלם, כי אם על קיומו פשוטו כמשמעו- אין לו מה לאכול! לא נותרה לו ברירה אלא לחפש עבודה למחיה, הוא מצא עבודה כנער שליחויות וחילק פרחים לתושבי העיר, בסוף השבוע הראשון לעבודתו קבל לידיו  את הפדיון השבועי. שמח ועליז על האפשרות לכלכל את עצמו נכנס  לבית המרחץ הוורשאי  להיטהר לכבוד השבת.   תלה את מכנסיו על הקולב שבמלתחה כשהפדיון השבועי טמון בתוכם...  וכשחזר הרגיש  שמכנסיו כעת קלים יותר... אכן, התבררה לו העובדה המרה : גנב  חסר מצפון  גנב את כל הונו, עמל של שבוע ימים! מעשה נפשע זה טלטל את נפשו העדינה וגרם לו להרהר על משמעות החיים, התיישב לו יחזקאל בעצב על הספסל שמחוץ לבית המרחץ, וחשב לעצמו:

הנה, עבודה ויזע של שבוע ימים נעלמו כלא היו ברגע אחד! לו היה בכיסו פדיון של חודש ימים או שנה שלמה  גם אז התוצאה הייתה  זהה!  כלומר, אפשר לאבד שנה שלמה ברגע! ולא  שנה אחת כי אם  עשרות שנים  ניתן כך לאבד !  א"כ 'בעסק' כזה  לא כדאי להשקיע! חבל  שאת מיטב שנותיו, כוחותיו, ומרצו יוציא על עבודה שתוצאותיה יכולים להעלם  ברגע אחד!   באותו רגע החליט החלטה נחושה:  הוא הולך  להקדיש את חייו  בעסק  שאיש בעולם לא יוכל לקחת ממנו- לימוד תורה ומוסר.  לקח יחזקאל את צרורו נסע לישיבת ראדין, בראשותו של  מרן ה"חפץ חיים" זי"ע,  עלה ונתעלה בתורה וביראה. משם  המשיך אל היכלי התורה הגדולים ביותר וזכה  ליצוק מים על ידם  של  גדולי בעלי המוסר נ"ע. כך דרכו נסללה לכהן כמנהלה הרוחני של ישיבת מיר ופונבי'ז והאיר את שמי העולם בצדקותו, טהרתו, קדושתו, וחכמתו לאלפים מתלמידיו בכל עולם התורה הלא הוא מרן המשגיח רבי יחזקאל לווינשטיין  בעל "דברי יחזקאל"  זי"ע.

סיפור מרגש זה, מחדד לנו את תגובתו המיוחדת של אותו נער צדיק.  הלא לכאורה יכול היה להסיק מסקנה  פשוטה: בפעם הבאה כשבאים לבית המרחץ לא משאירים כסף בכיס המכנס...! ואם תעוזה הייתה בו, אולי היה אורב לגנב ומלמד אותו לקח...  כאן עסקינן בנער יתום בודד  ומאוכזב, בקלות יתר  יכול היה להגיע למחוזות אחרים לגמרי... אך הוא בשאר רוחו התבונן  במסר המסתתר מאחורי המעשה, באיתות השמימי שנשלח לו במעטפת כאובה אך בפנימיות כה מאירה ומעירה! ומשם יצא לדרך חדשה ששנתה את חייו ואת פני עולם המוסר והיראה.

מובא בפרשתנו: "כי תצא" מצוות: "השבת אבדה": " לֹא-תִרְאֶה אֶת-שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת-שֵׂיוֹ, נִדָּחִים, וְהִתְעַלַּמְתָּ, מֵהֶם: הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם, לְאָחִיךָ. וְאִם-לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ, וְלֹא יְדַעְתּוֹ--וַאֲסַפְתּוֹ, אֶל-תּוֹךְ בֵּיתֶךָ, וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ, וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ. וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ, וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ, וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל-אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר-תֹּאבַד מִמֶּנּוּ, וּמְצָאתָהּ: לֹא תוּכַל, לְהִתְעַלֵּם" (דברים כ"ב ג')

נמצאנו למדים שיהודי המוצא אבידה, חייב על פי ההלכה היהודית במצוות עשה שבין אדם לחברו להחזיר את האבדה לבעליה, או לשמור את האבידה עד דרוש אחיך אותו. ("אחיך", זה כל יהודי באשר הוא) ונפסק בתלמוד שהחזרת האבידה היא רק ע"ס סימנים ברורים שייתן המאבד למצוא האבידה. אך ישנם מצבים שגם אדם המוצא אבידה בעלת ערך עם סימנים לא יהיה חייב להחזירה ותהיה שייכת לו, וזה במצב של "ייאוש בעלים". לדוגמה: אדם המוצא אבידה לאחר שיטפון שהציף את הבתים ולקח עמם את כל חפצי הבית למחוזות שונים. אזי   גם אם המוצא  יודע למי שייכת האבידה  אינו חייב להחזיר לו, מכיוון שזהו  מצב של "ייאוש" המזכה את המוצא במציאה. ואפילו אם המאבד זועק בקול גדול: "איני מתייאש!!" בטלה דעתו! כי רוב בני אדם מתייאשים במצב כזה. כמובן שאם המוצא חשקה נפשו להחזיר את האבידה למאבד זוכה במצווה גדולה. אך הוא לא חייב.

המקור לכך נמצא בגמרא  במסכת בבא מציעא: " אמר רבי יוחנן בשם רבי ישמעאל בן יהוצדק: "מנין לאבידה ששטפה נהר שהיא מותרת? - " אשר תאבד ממנו"  מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם, יצאה זו שאבודה ממנו ואינה מצויה אצל כל אדם" (דף כ"א). מבאר הרשב"א : " מסתברא שהפקר גמור הוא ואפילו מֶרַדֶף אחריהם,  (המאבד) ואמר בפירוש: "לא מתייאש!"  אפילו הכי מותר! מפני שהקב"ה  הפקירו! ".

פרופסור למשפטים מאוניברסיטת  בונוס איירס פנה במכתב  אל הגאון רבי יחיאל יעקב וינברג בעל ה"שרידי אש" זצוק"ל כי הוא חוקר ומלמד את המשפט העברי, ומצא את כל התורה נאה ומשובחת... (יפה מצדו...) חוץ מדבר אחד שאותו אינו מצליח להלום בהגיונו, והוא דין "ייאוש" בדיני מצוות "השבת אבידה", הא, כיצד?!  על ידי רגש רגעי הבא מתוך מפח נפש ואובדן תקווה, התורה מתירה לכל מאן דבעי לזכות בממונו של הלז, כעדת זאבים האורבת לשׂה הכושל שבעדר ?!

"והשבתי לו, שדווקא כאן, בדין ייאוש, יוצאת לאור מחשבת המשפט היהודי לעומת הגישה הנוכרית. המשפט הרומי קידש את הבעלות הפרטית. מקור הקניין והאחיזה הוא באדם, ולכן טבעי שכדי שהבעלות תחדל, חייב לבוא  מעשה אקטיבי המעביר את הקניין.  אך לא כן ההשקפה היהודית, אלא "לה' הארץ ומלואה" (תהלים כ"ד א') הכול שייך לריבונו של עולם! אין בעלות פרטית, אלא הקב"ה נתן לרוכש חפץ וקונהו זכויות בו, זכות השתמשות מורחבת, "זכות בעלים". אך זכות זו אינה מוחלטת אלא התורה צמצמתו, וקבעה שכאשר ייאבד החפץ ממנו והוא יתייאש ממנו ,הוא חוזר לרשות יוצר הכול. שהתיר את הממון לכל הזוכה בו."

נמצאנו למדים שבעלות האדם על רכושו  מצומצמת ומוגבלת, כי "לה' הארץ ומלואה"  ומה שיש לו לאדם זו מתנת שמים.  וע"כ אם ח"ו קרה נזק לממון יאמר האדם: "וואי לחסרון כיס" אם נגזרה גזירה משמים , אזי טוב שיהיה זה בממון ולא חלילה בנפש.

נראה שיש כאן מוסר השכל נוסף לא רק בענייני אבדת ממון כי אם בגישה הבסיסית ביחס לממון ולרכוש. למדונו חז"ל: "האדם ניכר בכיסו" (עירובין ס"ה) כלומר, אם רצונך להכיר את האדם  שבאדם עליך לבדקו  ב"מבחן הכסף!", כי יש כאלה כאשר הגיעו למבחן זה הוסר מהם צלם האדם והתגלו כחיות טרף...! גם אלו שבמבחן זה נשארו בנ"א, אך עדיין סובלים הם  מתשוקה אין סופית לאגירת ממון... הם רואים בכסף חזות הכול. לשם כך ישקיעו הם את רוב חייהם וכישרונותיהם הברוכים במטרה אחת: צבירת כסף! וללא כל תועלת,  כאילו יחיו כאן עלי אדמות מאות שנים...  אמר ע"כ יהודי חכם: שההבדל המהותי בין 'חסכן' ל'קמצן' נעוץ במילה אחת: 'פרופורציות!' , החסכן כשמגיע למבחן הערכים של: תורה ,חסד, שבת, חינוך, וכו' ידו פתוחה אז לרווחה את מיטב אוצרותיו יפזר על מטרותיו אלו, וההיפך אצל הקמצן.

המקור לכך נמצא בגמרא: "כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה לראש השנה, חוץ מהוצאת שבתות והוצאת י"ט והוצאת בניו לתלמוד תורה. שאם פחת - פוחתין לו, ואם הוסיף - מוסיפין לו." (ביצה ט"ז) כותב ע"כ תלמיד הרמב"ן: " כל מה שהוא עתיד להשתכר בשעה שהוא נידון קוצבין לו : כך וכך ישתכר בשנה זו. ויש לו ליחרד מלעשות יציאה מרובה"  כלומר, האדם מצווה לנהוג בחכמה ובמידה  בכספו שנקצב לו מראש. חוץ מהוצאות של שבת וכו' ששם על האדם לנהוג ביד רחבה כי זה עיקר ייעדו של הממון להמחיש כי "ל- ה' הארץ ומלואה".