קהל המאזינים בהרצאתי זו היה בהחלט שלא מן המניין,  הוזמנתי לתת הרצאה בפני אסירים המרצים את עונשם בעוון 'פשעי רכוש', כמו פריצות לבתים ולבתי עסק. השיחה התחילה באווירה נעימה, עד שנגעתי בנקודה רגישה ... ספרתי על  מקרה שאני מכיר אישית : אלמנה מבוגרת שפרצו לביתה גנבים בצהרי יום, הפכו  את כל תכולת  הבית ... רוקנו את מגירות הארון ושפכו את תכולתן על הרצפה. בזזו את תכשיטיה, את פמוטי השבת, החנוכייה ושאר כלי הכסף . פרטתי  בפניהם את ערכם ההיסטורי של  כלי הכסף הקדושים שנגנבו, ואת ערכם הסימבולי של התכשיטים שנלקחו. לא ניכר היה שגרמתי לזעזוע מיוחד.  גם כשתיארתי את כאבה של האלמנה הבודדה  שלא היה לה עם מי לחלוק את האובדן, עדין לא הצלחתי לצער אף אחד מן הנוכחים. כאן עברתי לעיקר העיקרים : השלכותיה של הפריצה: דעו לכם, שמאז  עברו עשרים שנה והיא עדיין היא לא התאוששה מהטראומה!!! עד היום היא אינה מסוגלת להירדם ללא כדורי שינה!  כדורים אלו גורמים להתמכרות. ולעיתים היא זקוקה להגברת המינון אשר אינו מיטיב עם בריאותה...  ובנקודה זו זעקתי בקול ניחר: " לו הייתי פוגש את אותם גנבים לא הייתי שואל אותם למה גנבו כסף לא להם, ואפילו לא מדבר על הוונדליזם והחורבן, אלא מדוע ולמה גנבו שינה של אישה אומללה שלא עשתה להם מאומה! : למה גנבתם לה את בטחונה האישי, למה?! גניבה זו לעולם, כן, לעולם, לא תצליחו להשיב!!."

חשתי ש'מאזיני' נעים בחוסר נוחות על כיסאותיהם ואז הגיעה ההתפרצות : "...באת לכאן כדי להציק לנו?!  הלא אנחנו כבר בכלא..." האזנתי ברוב קשב לטענתם, יתרוני היה שקהל המאזינים שלי 'שבוי' וזאת  מפני שאולם ההרצאות נעול... כך שאין להם האפשרות לעזוב את האולם בזעם...  נוסף על כך כמה אנשי שב"ס נמצאים באולם כדי להרגיע...

ראו, השבתי, לא באתי כדי להציק או להכאיב, חלילה. אלא  להאיר נקודה שיתכן לא לקחתם אותה בחשבון. אתם לבטח זוכרים את שתי השאלות ששאל אתכם השופט במשפט:

האם אתם מודים באשמה?

האם אתם מביעים חרטה על מעשיכם?!

כנראה שעוה"ד יידע אתכם שאם תודו באשמה ותביעו חרטה זה יקל משמעותית על חומרת העונש. איני שואל אתכם מה חשבתם באותם רגעים שהבעתם חרטה בפני השופט, כי זה הלא לפרוטוקול...  אלא חשוב לי לדעת: בבוא היום כשתצאו משערי בית הכלא אל העולם החופשי, עם אלו תובנות תצאו ?!  האם תצאו עם התובנה שבפעם הבאה כדאי להיות יותר זהירים ומתוחכמים... או שמא תחשבו מסלול מחדש ותחליטו לשנות כיוון בחיים. הסיפור, מטרתו הייתה לעורר את אלה שחשבו להמשיך בדרכם הקלוקלת, מצפונם במצוות: "לא תגנוב" מזמן חדל לתפקד...  אזי אולי יחשבו לרגע  קט לפני המעשה הנלוז  הבא , שהם לא רק עומדים לגנוב  ממון לא להם, אלא עומדים לגזול שלווה של בן אדם,  את פרטיותו, את שנתו, והם יישאו באחריות מצפונית על סבלו מחרדות עד יומו האחרון עלי אדמות.

היה נראה שלפחות אצל חלק מן הקהל  משהו מן האדישות סר, מי יודע אולי משהו שם  פנימה פנימה בנימי הלב  הנסתרים זז , הלוואי! . 

במוצאי השבת הקרובה נתאחד כל עדות ישראל  לאמירת סליחות. סליחות לא אומרים, לא שרים, ואפילו לא מתפללים, סליחות: 'מבקשים!'  אמירת נוסח הסליחות על פסוקיה ופיוטיה היא מתוך מטרה- לעורר את לב האדם לשוב אל אלוקיו.

"אמר רב הונא - כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו!" שואלת הגמרא: הותרה לו סלקא דעתך ?!  אלא נעשית לו כהיתר." (קידושין מ"א)  יש להבין מה פשר הדבר: "נעשית לו כהיתר"?! מבאר זאת בעל ה"שפתי חיים" זי"ע,  (מתורגם ע"י הכותב) שכאשר חוטא האדם לראשונה בחייו  בחטא מסוים, טבעי שיחוש זעזוע גדול מעצמו, בושה וייסורי מצפון. אך טבעם של רגשות  לחלוף ולהתפוגג, ע"כ  אם הוא לא יעשה תשובה אמיתית סביר להניח שישוב על מעשהו!, אך בפעם השנייה ייווכח שבנוסף לחטא עצמו, תחושות מצפונו - כהו, הכאב  כבר לא בעוצמה שהייתה כבראשונה! . אך אם כעת הוא לא יישוב אזי סביר להניח שיחזור על אותו חטא ביתר קלות כי עוצמת המצפון פחתה עוד יותר! וכך עד לפעם השישית או השמינית... ואז הוא יגלה שמצפונו חדל לפעול לחלוטין  ונכנס הוא לתרדמת עמוקה... ומעתה הוא עושה את העבירה רח"ל בלא להניד עפעף! ללא כל נקיפות מצפון. זהו מה שחז"ל למדונו: "נעשית לו כהיתר". מלבד חומרת החטא, איבד האדם גם את הרגישות הטהורה שהייתה פעילה בו עד כה.

מה א"כ ניתן לעשות כדי לעוררו ולחיותו ?! עם איזה "שוק חשמלי" נעורר את המצפון?! התשובה היא לעורר את הרגשות ע"י התבוננות בהשלכות החטא ותוצאותיו . כפי שהמשנה באבות מלמדת אותנו: "שבעה מיני פורעניות באין לעולם על שבעה גופי עבירה" (ה' ח') כלומר, על שבעה סוגי עבירות  באים אסונות גדולים ונוראים לכל העולם! וכל זה  בעקבות חטאו האישי של האדם הבודד.  נוסף על כך הצער האין סוף של השכינה הק' כפי שמבאר ה"נפש החיים" זי"ע (שער ב' י"ב) בעונשו של חוטא: "והענין כי מלבד זה הצער שנעשה למעלה כשמקבל עונשו ביסורים ר"ל. אין ערוך ודמיון כלל זה הצער של מעלה נגד עוצם הצער שגרם למעלה בעת עשותו העון ר"ל. כענין הבן יקיר שנתפתה ביינו ונפל לארץ ונשבר מפרקתו וגופו והוא מסוכן. והוא עצמו אינו מרגיש אז כלל סכנת נפשו." וכן  הרמב"ם  בהלכות תשובה (פרק ז' הלכה ו') "התשובה מקרבת את הרחוקים, אמש היה זה שׂנאו לפני המקום משוקץ ומרוחק ותועבה, וכו'  והיום, הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד. " כלומר התוצאה הכאובה ביותר של החטא  היא ריחוק ח"ו מאבינו מלכינו הקב"ה ריחוק עד כדי תיעוב ושיקוץ!.

ובפרט לכשנתבונן בנוסח של תפילת "נתנה תוקף":  "כי לא תחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכו וחיה, עד יום מותו תחכה לו, אם ישוב מיד תקבלו" – נוסח זה מבוסס על  דברי הנביא יחזקאל: "כי לא אחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכיו וחיה" (י"ח). מבהיל! לחשוב ולהרהר בזעזוע  בעצם המחשבה שהקב"ה מלך מלכי המלכים בכבודו ובעצמו  כביכול יושב וממתין  לנו שנשוב!! בימים אלו ש"המלך בשדה" יש סיוע מיוחד לפתוח דף חדש, בבחינת: "חדש ימינו כקדם" להחזיר ולחדש את רגישות המצפון כפי שהייתה קודם לחטא.