יעקב נמצא בדרכו מבית לבן לארץ ישראל. הוא חושש שאחיו עשיו מהווה עדיין איום על חייו, ולכן, הוא שולח שליחים שיבדקו האם הפרידה רבת השנים פעלה להרגעת הרוחות או שמא עשיו זומם עדיין להורגו. השליחים חוזרים ומודיעים: "באנו אל אחיך אל עשיו, וגם הולך לקראתך וארבע מאות איש עימו" (בראשית ל"ב, ז'). כששמע זאת יעקב נכנס חשש בליבו: "ויירא יעקב מאוד ויצר לו", הוא נוכח לדעת שהשנאה הישנה יוקדת עדיין בלב עשיו.

מי הם אותם ארבע מאות האנשים  אשר יעקב כה פוחד מהם?

לשם מציאת פשר הדבר נחפש את המספר ארבע מאות בתנ"ך:

את המספר ארבע מאות אנו מוצאים בפרשת 'חיי שרה'. עפרון דרש מאברהם ארבע מאות שקל כסף, סכום גבוה מאד, תמורת מערת הקבורה בשדה המכפלה. אמנם בתחילה רצה עפרון להעניק את השדה במתנה, על כל פנים כך הוא אמר, אך כשסירב אברהם לקבל מתנות והציע תשלום, בהקו עיני עפרון מפאת חמדת הממון, והוא דרש מחיר מופרז.

מידתו של עפרון הייתה עין רעה. הוא לא היה מסוגל למכור את השדה במחיר סביר. ואמנם, בגימטריה (בחישוב ערכן המספרי של אותיות מילים אלו), נמצא כי ערכן המספרי של שתי המילים: "רע עין" הוא ארבע מאות. "רע" = 270, "עין" = 130, וביחד 400, להורות שמידה זו היא שהובילה את צעדיו של עפרון. זאת ועוד, עפרון כתוב באחת הפעמים בתורה ללא האות ו', להורות על החסרון ברוחניות שאירע לו עקב עינו הרעה. ואמנם, ערכו המספרי של השם "עפרן" (ללא ו'), גם הוא ארבע מאות.

פעמים נוספות מופיע בתנ"ך המספר ארבע מאות, בהקשר לעין רעה:

א. אחי יוסף, עינם היתה רעה באחיהם יוסף, ועל ידי כך התגלגל הדבר וירדו כולם למצרים ונותרו שם שנים ארוכות. גלות מצרים נחשבת כבת ארבע מאות שנה, כי מתחילים למנות אותה מהולדת יצחק אבינו. וכך אמנם נאמר לאברהם בברית בין הבתרים: "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה". אמנם בסופו של דבר הם שהו במצרים רק 210 שנים, אך קושי השעבוד שבו השתעבדו בני ישראל במצרים, היה שקול לגלות בת 400 שנה מלאות.

ב. נבל הכרמלי, היה ידוע כרע עין. דוד בא אליו עם ארבע מאות חיילים (שמואל א', כ"ה, י"ג), כדי ללחום בו. ללמדנו שוב שנגד רע עין פועל במסתרים המספר 400, והוא זה שיכול לגבור עליו ולשנותו.

ג. "ולא נמלט מהם איש, כי אם ארבע מאות איש נער אשר רכבו על הגמלים וינוסו" (שמואל א', ל', י"ז). העמלקים הם המסמלים את רוע העין בעולם. במלחמתו של דוד מולם, לא נותרו מהם אלא 400 איש שהמשיכו את מורשת עמלק.

גם בענייננו. עינו של עשיו היתה רעה באחיו יעקב. הוא התקנא בו על הברכות אשר ברכו אביו, ולכן הוא בא עם ארבע מאות איש, מסמלי אותה עין כדי להילחם בו.

*

בשהותו בבית לבן רצה יעקב לשוב לארץ כנען זה מכבר, אך הוא לא יכול היה להתמודד לבדו מול עשיו, שהמתין לשובו. כשנולד יוסף, החליט יעקב לעזוב את בית חמיו ולשוב אל ארץ מולדתו חרף איומי עשיו: "ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף, ויאמר יעקב אל לבן, שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי" (בראשית ל', כ"ה).

מדוע משמש דווקא יוסף כ"ביטוח" ליעקב ולמשפחתו מפני עשיו?

הנביא עובדיה ממשיל את עשיו לקש, ואת יוסף ללהבה (עובדיה א', י"ח): "והיה בית יעקב לאש, ובית יוסף להבה, ובית עשיו לקש". כשם שבכוחה של להבה להבעיר קש ולכלותו, כך יוסף הוא היחיד המסוגל לעצור את סכנת בית עשיו. כשיוסף נמצא לצידו של יעקב, יודע יעקב שהדבר יביא להצלתו.

במה התייחד יוסף מבחינה רוחנית, שדווקא הוא הראוי להיות "להבה", יותר משאר אחיו?

נאמר במדרש שלעתיד לבוא ישאלו בני ישראל את עשיו: מדוע אתה שונא אותנו? מה פשענו? יענה להם עשיו: למה אתם שואלים אותי, שאלו את עצמכם: למה אתם, השבטים, שנאתם את יוסף אחיכם ומכרתם אותו?

מתשובתו של עשיו אנו למדים ששנאת האחים ליוסף, היא זו שנותנת לגיטימציה לעשיו מבחינה רוחנית, ולכן היחידים שיכולים להשיב תשובה ניצחת לעשיו הם יוסף ובנימין, בני רחל, שלא היו שותפים למכירת יוסף. יותר מכך, יוסף - לא זו בלבד שלא נקם באחיו על מכירתו, אלא הייתה לו עין טובה כלפיהם, הוא הרגיע אותם באומרו (בראשית נ', כ'): "אלוקים חשבה לטובה", ובהמשך אף דאג לכל מחסורם וכלכל אותם במסירות.

יוסף הוא אבי מידת העין הטובה, וכפי שנאמר (בראשית מ"ט, כ"ב): "בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין". כוחו הרוחני של יוסף נבע מעיניו הטובות. מסיבה זו אמנם ברכו יעקב שלא תשלוט בו ובזרעו עין הרע, כשאמר (בראשית מ"ט, כ"ב): "בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין", ולכן, רק יוסף מסוגל להתמודד מול עשיו: עין טובה מול עין רעה...

את העין הטובה ירש יוסף מאימו רחל שוויתרה לאחותה על הזכות להינשא ליעקב. העין הטובה עברה גם לבניו של יוסף – אפרים ומנשה.

כשבירך יעקב את מנשה ואפרים (בראשית מ"ח, י"ג), הוא הניח את יד ימינו על ראש אפרים. אף שמנשה הבכור, "העדיף" יעקב את הצעיר. לכאורה, היתה אמורה להיות למנשה טענה על כך: "מדוע לקחת ממני את הבכורה?", אך מנשה שתק, כי מנשה הוא בנו של יוסף, המצטיין בעין טובה.

לא לחינם בחר יעקב בצאצאי יוסף ואמר (בראשית מ"ח, כ'): "בך יברך ישראל לאמר, ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה", שהרי: "טוב עין הוא יבורך" (משלי כ"ב, ט'). טובי העין המבורכים בעצמם, הם גם אלו שיכולים לברך ולהשפיע על סביבתם.

יוסף בעינו הטובה הוא המוכשר להיות ה"להבה" המסוגלת להבעיר את ה"קש", את עינו הרעה של עשיו.

*

כאשר משה רבנו רוצה לצאת להילחם בעמלק, שהוא מזרעו של עשיו, הוא שולח את יהושע: "ויאמר משה אל יהושע, בחר לנו אנשים וצא הילחם בעמלק" (שמות י"ז, ט'). יהושע הוא משבט אפרים, בנו של יוסף. רק מי שהוא מזרעה של רחל יכול לגבור על עמלק.

את המלחמה הבאה מול עמלק ניהל שאול, שהיה משבט בנימין, בנה של רחל (שמואל א', ט', כ"א): "ויען שאול ויאמר, הלא בן ימיני אנוכי, מקטני שבטי ישראל, ומשפחתי הצעירה מכל משפחות שבטי בנימין". הוא זה שנבחר כדי להלחם באגג מלך עמלק.

בפעם השלישית, בתקופת אחשוורוש, נלחם מרדכי היהודי בהמן האגגי. ושוב נצר משבט בנימין, כפי שנאמר (אסתר ב', ה'): "איש יהודי היה בשושן הבירה, ושמו מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש, איש ימיני".

וכן מובא במדרש: "אין עמלק נופל אלא ביד בני בניה של רחל". טוב ליבם ועינם הטובה הם העומדים לזכותם במלחמה מול רוע העין של עמלק.

*

בפרשתנו נכתבו ארבעים ושלשה פסוקים על מלכותו של עשיו לדורותיו. מדוע כה מרחיבה התורה אודות משפחתו של עשיו? האר"י ז"ל כותב, שבפרשה זו מוזכרים שמונה מלכים מצאצאי עשיו - מלכי אדום, שימלכו לפני שיבוא המלך המשיח. אנחנו נמצאים כיום במלכות השמינית, גלות אדום נמשכת כבר קרוב לאלפיים שנה. כיום נחשבת התרבות המערבית כיורשת הרוחנית של רומא, ממשיכתו של עשיו. ועיקר כוחו של "עשיו הוא אדום" הוא עין רעה, חוסר נתינה וחוסר אהבה.

בית המקדש השני נחרב בעוון שנאת חינם, וכל עוד לא נהיה טובי עין, עלולה הגלות להימשך, חלילה. מאידך, כל נתינה וכל וויתור מכלים קש אחד מאחיזתו של עשיו בנחלת יעקב.

רחל אימנו הייתה הראשונה שהבעירה את שלהבת העין הטובה. הלהבה עברה ליוסף. אפרים ומנשה העבירו אותה הלאה. אמנם חלפו אלפי שנים, אך הלהבה עדיין בוערת, ומים רבים לא יוכלו לכבותה.