יעקב נמצא בדרכו לארץ ישראל. הוא חושש שאחיו עשיו עדיין מהווה איום על חייו. לשם כך הוא שולח שליחים שיבדקו האם הפרידה רבת השנים עשתה את שלה ועשיו שוב אינו זומם להורגו. השליחים חוזרים ובפיהם בשורה לא נעימה – פני עשיו למלחמה.

מאבק איתנים זה אינו יודע גבולות, הוא חוצה ימים ויבשות, שנים ודורות.

ננסה לרדת לעומקו של המאבק, אולי נמצא דרך לשכך מעט את כאביו. לשם כך, הבה נעיין יחדיו במסר שמעביר יעקב לעשיו, בטרם פגישתם:

"כה תאמרון לאדוני לעשיו" – מצווה יעקב את שליחיו – "כה אמר עבדך יעקב, עם לבן גרתי ואחר עד עתה. ויהי לי שור וחמור, צאן ועבד ושפחה, ואשלחה להגיד לאדוני, למצוא חן בעיניך" (בראשית לב', ו'-ז').

מדוע רואה יעקב צורך לדווח לעשיו על פרט "שולי" זה? האם עשיו אמור להתרגש מהשור והחמור? האם הצאן והעבדים אמורים להרתיע אותו?

נראה שיעקב מנסה להרגיע את עשיו ולשכך את חמתו על ידי כך שהוא מבהיר לו שברכת יצחק לא התקיימה, שהרי כל העילה לרדיפת יעקב היא מחמת נטילת הברכות. אבא ברך אותי: "וייתן לך אלוקים מטל השמים ומשמני הארץ", ובמציאות הדבר לא התקיים. כך מבאר רש"י בשם חכמי המדרש.

נפנה אל רובד הדרש. "ויהי לי שור וחמור", 'שור' זה יוסף, שנאמר: 'בכור שורו הדר לו' (דברים ל"ג). 'חמור' זה יששכר, דכתיב: 'יששכר חמור גרם' (בראשית מ"ט). 'וצאן' אלו ישראל, שנאמר 'ואתן צאני צאן מרעיתי' (יחזקאל ל"ד). 'ועבד' זה דוד, שנאמר 'אני עבדך בן אמתך' (תהלים קט"ז). 'ושפחה' זו אביגיל שנאמר (שמואל א', כ"ה) 'הנה אמתך לשפחה' (שמואל א', כ"ה)".

יעקב מעביר מסר לעשיו – דע לך, יש לי את יוסף, את יששכר, את השבטים, שהם הבסיס לעם ישראל, וגם "עבד ושפחה" – את דוד ואביגיל.

מה יעקב רוצה לומר?

ברשותכם, נתמקד ב"שור" – ביוסף. זו הפעם השנייה שיעקב משתמש ביוסף כ"ביטוח". בפרשת 'ויצא' נכתב: "ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף, ויאמר יעקב אל לבן שלחני ואלכה אל מקומי וארצי" (בראשית ל', כ"ה). כשיוסף נולד, החליט יעקב לעזוב את בית חמיו ולשוב אל ארץ מולדתו, חרף איומי עשיו...

השאלה המתבקשת: מדוע יוסף משמש כ"ביטוח" מפני עשיו?

כותב רש"י: "ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף" - משנולד שטנו של עשיו, שנאמר 'והיה בית יעקב לאש ובית יוסף להבה ובית עשיו לקש' (עובדיה א'), אש בלא להבה אינה שולטת למרחוק, משנולד יוסף בטח יעקב בקדוש ברוך הוא ורצה לשוב" (רש"י בראשית ל', כ"ה).

הנביא עובדיה ממשיל את עשיו לקש ואילו יוסף משול ללהבה. כשם שבכוחה של להבה להבעיר קש ולכלותו, כך יוסף הוא היחיד שיכול "להבעיר" ולכלות את עשיו. כשיוסף נמצא לצידו של יעקב, יעקב מרגיש בטוח יותר במאבק מול עשיו. במה התייחד יוסף, שדווקא הוא ראוי להיות "להבה" יותר משאר אחיו?

ננסה להבין את תכונתו המרכזית של עשיו, כך נבין גם מדוע יוסף מתייחד ביכולת להביס את עשיו.

נעיין בתשובת השליחים ששלח יעקב: "וישובו המלאכים אל יעקב לאמור, באנו אל אחיך אל עשיו, וגם הולך לקראתך וארבע מאות איש עימו" (בראשית ל"ב, ז'). כשיעקב שמע שעשיו מלווה בארבע מאות איש, "ויירא יעקב מאוד ויצר לו", יעקב חושש...

מיהם אותם "ארבע מאות איש"?

המפתח להבנה נמצא בפרשת 'חיי שרה'. עפרון דרש מאברהם תמורת מערת הקבורה בשדה המכפלה ארבע מאות שקל כסף, סכום עתק. אמנם בתחילה עפרון אמר שהוא מעניק את השדה במתנה, אבל מכיוון שאברהם סירב לקבל מתנות והציע תשלום, עיני עפרון "בהקו" והוא דרש מחיר מופרז.

כותבים חכמים שמידתו העיקרית של עפרון הייתה עין רעה. הוא לא היה מסוגל למכור את השדה במחיר סביר. חכמים מוסיפים שערכן המספרי של המילים: "רע עין" הוא ארבע מאות. "רע" – 270, "עין" – 130. עפרון היה בעל עין רעה ולכן חמדה עינו והוא דרש ארבע מאות שקל כסף (עפרון כתוב באחת הפעמים בתורה ללא האות ו'. ערכו המספרי של השם "עפרן" גם הוא ארבע מאות).

פעמים נוספות בתנ"ך מופיע המספר ארבע מאות בהקשר לעין רעה:

א. אחי יוסף, הייתה עינם רעה באחיהם יוסף הצדיק, ועל ידי כך נתגלגל הדבר וירדו למצרים, והיו ארבע מאות שנה בגירות, עבדות ועינוי.

ב. נבל הכרמלי, היה ידוע כרע עין, ולכן דוד בא אליו עם ארבע מאות חיילים (שמואל א', ל', י').

ג. בפרשתנו, עין עשיו הייתה רעה באחיו יעקב ונתקנא בו על הברכות אשר ברכו אביו, ולכן הוא בא עם ארבע מאות איש להילחם ביעקב.

יעקב רוצה לשוב לארץ כנען, אך הוא לא יכול להתמודד לבדו מול עשיו. כשיוסף נולד הוא מחליט לשוב. כשיעקב כבר בדרך, הוא מעביר מידע לעשיו – יש לי את יוסף...

חז"ל כותבים שבני ישראל ישאלו בעתיד את עשיו: מדוע אתה שונא אותנו, מה פשענו? יענה להם עשיו: למה אתם שואלים אותי, תשאלו את עצמכם למה אתם, השבטים, שנאתם את יוסף אחיכם ומכרתם אותו?

שנאת האחים הפנימית, היא זו שנותנת לגיטימציה לעשיו... היחידים שיכולים להשיב תשובה ניצחת לעשיו הם יוסף ובנימין, בני רחל. הם היחידים שלא היו שותפים במכירה. יותר מכך, יוסף לא רק שלא נקם באחיו, אלא הייתה לו עין טובה כלפיהם, הוא הרגיע אותם ואמר להם: "אלוקים חשבה לטובה", הוא דאג לכל מחסורם, וכלכל ופרנס אותם במסירות עצומה...

יוסף הוא אבי מידת ה"עין טובה" (מסיבה זו ברכו יעקב שלא תשלוט בו ובזרעו עין רעה). רק יוסף יכול להתמודד מול עשיו, עין טובה מול עין רעה...

את "העין טובה" ירש יוסף מאימו רחל, שוויתרה לאחותה על הזכות להינשא ליעקב... הדבר המדהים הוא, שהעין טובה עברה גם לבניו של יוסף – אפרים ומנשה... היכן?

התורה מספרת (בראשית מ"ח, י"ג) שכשיעקב בירך את מנשה ואפרים, הוא הניח את יד ימינו על ראש אפרים. למרות שמנשה הבכור, יעקב "העדיף" את הצעיר... היה צפוי שמנשה יאמר: "סבא, כל חייך סבלת בגלל שלקחת את הבכורה מעשיו, כעת אתה רוצה להכשיל אותי ולקחת ממני את זכות הבכורה?", אך מנשה שותק. מנשה בן של יוסף מצטיין בעין טובה. יעקב לא חושש לשים את יד ימינו על ראשו של אפרים הצעיר...

לא לחינם בוחר יעקב בצאצאי יוסף ואומר: "בך יברך ישראל, ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה", שהרי "טוב עין הוא יבורך" (משלי כ"ב). טובי העין הם אלו שיכולים לברך ולהשפיע על סביבתם...

"והיה בית יעקב לאש ובית יוסף להבה ובית עשיו לקש". יוסף עם עינו הטובה הוא ה"להבה" שמסוגלת להבעיר את ה"קש" ואת עינו הרעה של עשיו...

כשמשה רוצה להילחם בעמלק (שהיה מזרעו של עשיו), הוא שולח את יהושע: "ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הילחם בעמלק" (שמות י"ז, ט'). יהושע הוא משבט אפרים, בנו של יוסף. רק מי שהוא משבט יוסף יכול לגבור על עשיו.

במלחמה הבאה עם עמלק, שאול, שהוא משבט בנימין, בנו של יוסף, הוא זה שנלחם באגג מלך עמלק... וכן בפעם השלישית בתקופת אחשוורוש, מרדכי היהודי משבט בנימין הוא זה שנלחם בהמן האגגי...

בסוף הפרשה נכתבו ארבעים ושלשה פסוקים על היסטוריית המלוכה של עשיו, על מערכות נישואיו שהיו ונכשלו. מדוע התורה מרחיבה דברים אודות משפחתו של עשיו? האר"י ז"ל כותב, שבפרשה זו טמונים סתרי תורה. מוזכרים שם שמונה מלכים של צאצאי עשיו - מלכי אדום, שימלכו לפני שיבוא מלך המשיח. אנחנו היום במלכות השמינית, גלות אדום נמשכת כבר קרוב לאלפיים שנה. עיקר כוחו של "עשיו הוא אדום" הוא עין רעה, חוסר נתינה, חוסר אהבה. בית המקדש השני נחרב בעוון שנאת חינם. כל עוד שלא נהיה טובי עין, הגלות עלולה להימשך חלילה... נזכור ונדע, כל נתינה וכל וויתור מכלים קש אחד מאחיזתו של עשיו...

בית יעקב משולים לא"ש. א – אהבה, ש – שלום. עשיו משול לק"ש. ק – קנאה, ש – שנאה (החתם סופר בדרשות), על ידי אהבה ושלום ניתן למגר את השנאה והקנאה...

רחל אימנו הייתה הראשונה שהבעירה את שלהבת "העין הטובה". הלהבה עברה ליוסף, אפרים ומנשה העבירו אותה הלאה. אמנם חלפו אלפי שנים, אך הלהבה עדיין בוערת ומים רבים לא יוכלו לכבותה... הבה ניטול שלהבת קטנה מאותה אש תמיד, נחבור כתף אל כתף וניגש יחדיו לכלות את הקש של עשיו...