כאשר הוא עלה לבמה, כולנו ישבנו דרוכים. במשך שלושת ימי סמינר "ערכים" התעמת עם המרצים השונים, ועתה, עם סיומו, ביקש את רשות הדיבור ונטל לידיו את המיקרופון. ההתרגשות ניכרה על פניו.

"בראשית דברי אבקש להודות לכם על סבלנותכם" – פתח האיש בדבריו, "אתם בודאי כעסתם על הערות הביניים שלי ועל שאלותי הקנטרניות לאורך הסמינר. אתם צריכים להבין, כי לא הגעתי לכאן מרצוני. חבר טוב שלי חזר בתשובה, ומאז אנחנו לא מפסיקים להתווכח. באחד הויכוחים אמר לי: "למה אתה מתווכח איתי? לך לסמינר ותתווכח שם. אם תצליח אני עובר לצד שלך".

הגעתי לכאן כדי להוכיח לחברי הטוב, כי חזרתו בתשובה אינה מבוססת על ראיות הגיוניות, וכדי "להצילו" מן ה"חשכות הדתית". משהרגשתי שטענותיי מתמוטטות, נאחזתי בקרנות המזבח והצקתי לכם. אני מוכרח להודות שטעיתי, ואני מודה לכם על שהארתם את עיני. אני יוצא מכאן עם החלטות לא פשוטות איתם אאלץ להתמודד".
ישבתי לידו על הבמה והתרגשתי יחד איתו.

"אני לא מעוניין לפרט בפני הציבור את כל ההחלטות שקבלתי, אבל אחת מהם אגלה לכם, ולו מפני שאינני יודע כיצד לבצע אותה. החלטתי לא להכניס לפי שום דבר ללא ברכה! אז פנה אלי האיש ושאל: "האם מותר לברך ברכת המזון בשירותים? אתה מבין כבודו? אני מורה בבית ספר. אינני יכול לברך ברכת המזון לעיני התלמידים, הם יזלזלו בי, בשירותים עדיין יש לי פרטיות".

מה יגידו?
מסתבר שלא מעט פעולות אותן אנו מבקשים לבצע, אינן יוצאות לפועל מתוך החשש לתגובתם המזלזלת של הסובבים אותנו. פעמים ואנו נמנעים מלהחמיא לזולתנו, כאשר איננו בטוחים מה תהיה תגובתו. אין אנו מספרים לחברינו את אשר על ליבנו, מתוך חשש שנהפוך מושא ללעג. עד כדי כך חזק הוא הצורך בהערכת הסביבה עד שאפילו ההחלטה "מה ללבוש היום" פעמים והיא מושפעת מן השאלה כיצד יקבלו זאת חברי. "חשבונות" אלו אינם קטנוניים, ומקורם בהיותנו יצורים חברתיים. צורך אנושי זה הוא שמוביל להתחשבותנו ב "מה תאמר אשתי", "מה יאמר הבוס", "מה יאמרו החברים" ו"מה תגיד חמותי". השפעתה של הסביבה אינו מסתכם בהחלטות אלו. כוחה רב מאוד עד שהיא חודרת אל עמקי הנפש ומשפיעה על ההחלטות הפנימיות ביותר.

מנסיוני למדתי שה"סביבה" מהווה את אחד המחסומים המרכזיים בדרכו של האדם אל עולם התשובה. לא השאלות בדבר אמיתות התורה גורמות לו להמשיך בדרכו. הוא יודע את בוראו ונוכח באמיתות תורתו, חושש הוא מן החברה, מן הלעג הסביבתי.

הסביבה החברתית מעניקה לאדם את מזונו הרגשי. כשם שאין האדם רשאי לזלזל בנותן לחמו החומרי, כך אין הוא מסוגל לזלזל באלו המעניקים לו את לחמו הרגשי. בלעדיהם עני מרוד הוא, כי כבודו ומעמדו נתונים בידיהם לשבט ולחסד.
אמור מעתה: ככל שיהיו מעשיו של האדם מנוגדים לסביבתו, כך יתעצם לעגה לנוכח מעשים אלו. עוצמת הסתירה בין אמונתו לאמונת החברה, היא שתקבע את חריפות תגובתה הלעגנית של סביבתו.

בהחלטתו לשוב בתשובה, מקבל השב על עצמו לקיים את מצוות התורה, החלטה שאינה פשוטה כשלעצמה. אלא שלהחלטה זו מצטרף קושי נוסף - התמודדות עם החברה. למותר לציין כי קושי זה אינו נופל בעוצמתו מן הקושי האובייקטיבי הכרוך בחזרה בתשובה.

הזלזול והלעג הראשוניים, בהם נתקלים בעלי התשובה, גדול כל כך עד שאפשר ואם היו מודעים לעוצמתם הרבה טרם החלטתם, אפשר וכלל לא היו שבים לצור מחצבתם. מצבם של החוזרים בתשובה דומה עד למאוד למצבו של הגר המתגייר, ולעגה של הסביבה להחלטתם זהה ללעגה של הסביבה לנוכח החלטתו. בשני המקרים מעיד המחליט כי לדעתו טועים הם בדרכם, שהרי הוא המירה באמת אחרת ומכאן הלעג.

לא עושים חשבון
בדברי חז"ל מוצאים אנו התייחסות לתקופתינו. בראייתם הזכה הציבו בפנינו חז"ל את מאפייני התקופה וזה לשונם: "תניא רבי יהודה אומר: דור שבן דוד בא בו... אנשי גבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו, וחכמת הסופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו... וסר מרע משתולל... מאי וסר מרע משתולל? אמרי דבי רבי שילא: כל מי שסר מרע משתולל על הבריות".

בדבריהם קובעים חז"ל כי מעמדם של תופשי התורה והמצוות בערב הגאולה, יהיה נמוך עד ש"אנשי הגבול" – תלמידי החכמים לא יזכו לחנינה מסביבתם. גם "חכמת הסופרים" – חכמת התורה "תסרח" ויראי חטא מאוסים יהיו על ידי ההמון. וכל מי שיסור מרע ל"משתולל על הבריות" ייחשב.

רש"י בביאורו מבאר פיסקה זו וקובע: "משתולל – כל העולם אומרים עליו שוטה הוא".
מדבריהם לומדים אנו כי מעמדם של שומרי המצוות ותופשי התורה בדור אחרית הימים לא יהיה מן המשופרים, ומי שיבקש לשוב, ייחשב לטיפש ושוטה בעיני ההמון. אין ספק שמצב חברתי ירוד זה, יקשה עד מאוד על התלבטותם של המבקשים לשוב בתשובה. שהרי מיהו זה המבקש לחבור לקהילה מושמצת, המהווה מושא ללעג וקלס?

שאלה זו מתעצמת לנוכח ההבטחה האלוקית כי בדור אחרית הימים ישובו בני ישראל בתשובה. האם זו הדרך לקבל את השבים? וכי לא עדיף לה להשגחה האלוקית לרומם את תופשי התורה? והלא בכך ירבו המבקשים לשוב? הלא כן?

אלא ש"רחמנא ליבא בעי" – הקב"ה מבקש את הלב. אין הוא חפץ במעשים בלבד אלא בכוונה. מבקש הוא שנשוב מתוך ידיעתנו כי אמת היא תורתו, ולא רק נוחות בכנפיה. מסיבה זו לא נתקבלו גרים בימי דוד ושלמה. גר המתגייר נדרש להתגייר מתוך שאיפתו לאמת ומתוך הבנתו כי אמת זו נפלה בחלקו של העם היהודי. כאשר יד ישראל תקיפה ומלכים משחרים לפתחם, אין ברצון להתגייר כדי להורות על שאיפה טהורה זו.

עקרון זה למדים אנו מנוסח השאלה, אותה מציגים הדיינים בפני המבקש להצטרף לשורותיו של עם ישראל, וזה לשון הנוסח: "מה ראית שבאת להתגייר, אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים, דחופים, סחופים ומטורפין, ויסורין באין עליהם?"

ההחלטה להצטרף לקבוצה נרדפת ומושפלת, אינה יכולה להתקבל על בסיס תועלתני. אדם המחליט להצטרף אליה עושה זאת למרות מעמדה ולא בגללו. אם למרות מעמדו השפל של העם היהודי, מבקש הגר לחבור לשורותיו, אות היא שאמת הוא מבקש, ומקבלים אותו באהבה. נמצא כי כדי ליצוק תוכן רוחני ואמיתי לחזון התשובה האלוקי, להשפלת התורה ותופשיה אנו צריכים.

היו גאים אחי
כדי להצליח בהתמודדות זו נדרש השב לביטחון אמיתי בדרכו ובהחלטתו. ללא גאווה בדרכו החדשה וללא בטחון באמונתו האמיתית, ייפול השב שדוד מול חיצי החברה. כדי להצליח נדרשים אנו להתגאות בדרכינו, ובאמת אותה אנו נושאים הן במחשבתנו הן במעשינו. גאווה זו, לא זו בלבד שבכוחה לבטל את השפעת הסביבה, אלא שבכוחה אף לבטל כליל את לעגה של החברה לנוכח החלטתנו.

גם חברה לעומתית תכבד את השונה ממנה, ובלבד שיוכיח נאמנות לדרכו. אם יגלה כבוד לערכיה, אם ישפיל את קומתו לנוכח תרבותה ועצמתה, ייכשל וייפול. גם אם ממבט ראשון נראה כי על ידי כיבוד ה"רב תרבותיות" נצליח להתקבל על לב החברה, אין הדבר נכון. החוקיות הרוחנית קובעת כי הדרך להתקבל על ידי הסביבה, הפוכה היא לחלוטין. ככל שנהיה בטוחים בדרכינו, כך תתגבר ההערכה הסביבתית להחלטתנו ולאורח חיינו.

בפרשת וישלח מתארת התורה את פגישתם של יעקב ועשיו. פגישה זו נערכת לא רק בין שני אחים, אלא בין שתי תרבויות שונות ומנוגדות, החומרית והרוחנית, האמיתית והתאוונית. יעקב שחושש מתגובת אחיו, מנסה לפייסו ושולח את מנחתו: "ויצו אותם לאמר, כה תאמרון לאדני לעשו, כה אמר עבדך יעקב, עם לבן גרתי ואחר עד עתה. ויהי לי שור וחמור, צאן ועבד ושפחה, ואשלחה להגיד לאדני למצוא חן בעיניך".

מדברי חז"ל ניתן ללמוד כי השתדלותו של יעקב ראויה היתה, ונסיונו לפייס את אחיו לא חרג מההשתדלות המותרת. אלא שחכמי ה"תוספות" מדייקים בדבריו, ומוצאים בהם ייתור. וזה לשונם: "ולפי שקראו אדון נענש. אמר לו ה': אני אמרתי ורב יעבוד צעיר, ואתה קראתו אדון שמונה פעמים, שכן תמצא בפרשה. חייך שימלכו שמונה מלכים מעשו קודם שימלוך מלך על ישראל, והיינו דכתיב בסוף הפרשה: ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלוך מלך לבני ישראל".

רשאי היה יעקב לשלוח את מנחתו לעשיו, אלא שאסור היה לו להנמיך את קומתו בפניו. הנמכת הקומה הרוחנית אינה תורמת להרגעתו של עשיו. נהפוך הוא, נותנת היא בידיו כח ושלטון. "אני אמרתי ורב יעבוד צעיר, ואתה קראתו אדון?" תוספת זו היא שגרמה להעצמת כוחו של עשיו, והרחיקה את נצחון הרוח על החומר: "חייך שימלכו שמונה מלכים מעשו, קודם שימלוך מלך על ישראל".

במאבק בין החומר והרוח תנצח הרוח! אלא שזמן ההכרעה מותנה בגבהות קומתם הרוחנית של נושאיה. הצלחתו של החוזר בתשובה להתייצב מול הסביבה ולהכריחה לקבלו, תלויה בגבהות קומתו ובבטחונו בדרכו החדשה. הימנעותו מלכוף ראשו בפניה תזרז את תהליך קבלתו.