בעודו מלווה את רבו הישיש, נעצר הרב והביט דקות מספר לעבר שני ילדים השקועים במשחק השח מט. המלווה התפלא לפשר העיכוב, אזר אומץ ושאל על כך את רבו, נענה הרב והסביר:

החכם מכל אדם: שלמה המלך ע"ה מלמדנו יסוד חינוכי: "גם במעלליו יתנכר נער, אם זך ואם ישר פעלו״ (משלי כ, י׳׳א). לעיתים, ניתן לזהות לפי צורת התנהגותו של ילד את המשך דרכו,  שמתי לב לתופעה חוזרת ונשנית אצל אחד מהילדים, כל פעם שהוא מבין שהוא עומד להפסיד במשחק, הוא מכריז בקול רם: אה, זה סתם משחק משעמם... אני הולך הביתה... ובועט במשחק. המעניין הוא, שבפעמים שהוא כן ניצח, המשחק היה מרתק להפליא... ילד זה אני חושש לעתידו. כי הוא סובל קשות מתאוות הנצחנות, ילד שלא יודע להפסיד בכבוד יש לחנכו היטב למידות: "האמת והענווה", כי אם לא כן, חוששני שהוא יסבול בבגרותו  מבעיות חברתיות רבות ומגוונות, אך לא רק הוא, גם משפחתו הקרובה, חבריו, ואפילו במעגלים רחבים יותר, עלולים לסבול ממחלוקות ומריבות שיצור בסביבתו מלהט נצחנותו.  הרב לא הכיר את הורי הילד, אך האברך המלווה כן הכיר, הוא החליט לספר לאבי הילד את המעשה, אך נתקל בתגובה צינית. מכיוון שאותו ילד היה שכנו, הוא עקב אחריו בעניין, ואכן, למצער, דברי רבי התממשו אחת לאחת.

כשנתבונן בהליכותיהם של אבותינו הקדושים, נגלה שכאשר ראו סכסוך העומד לפרוץ בינם לבין קרוביהם או בני עירם על נושאים שאינם אידיאולוגים, הם בחרו באופן מוצהר בדרך השלום, למרות שהיה אפשר גם בדרך המלחמה והניצחון המובטח. וזאת מתוך מטרה להנחיל לעמ"י את בשורת השלום המבורכת.

אך המתבונן בפרשיות רדיפת לבן ועשו את יעקב אבינו. שם אנו רואים מצד אחד בחינה אחת מרחיקת לכת של יעקב והיא: "הכנעה" הכנעה של יעקב כלפי היריב הנראית כלפי חוץ כניצחון מובהק של הצד השני! אם ברדיפת לבן אחר יעקב ומשפחתו. אשר שם קבל יעקב את תנאיו של לבן. ואם במפגש של יעקב מול עשו. ששם יעקב נכנע כניעה והשתחוויה כלפי אחיו הרשע. ומאידך כאשר מתנהל המאבק עם "שרו של עשו" בחשכת הליל שם אין פשרה או כניעה אלא מאבק עד ההכרעה הסופית של היריב. יש להבין  מדוע מחד בחר יעקב לתת לצד שכנגדו את תחושת הניצחון ע"י כריעה והשתחוויה, ומאידך במאבק בלתי מתפשר עם שרו של עשיו?!.

מלמדים אותנו בעלי המוסר, שיש לחלק בין מאבק בין כוחות הקדושה לטומאה, לבין מלחמה בין 'אנשים' המקבלים את השפעתם. כאשר עוסקים בבשר ודם, אנשים נמוכים המתענגים מחדוות הריב והמדון לשם תחושת: "נצחנות" גרידא, אזי אנו ניתן להם את רצונם, ונשתדל לנצחם: "בהטבה" , כלומר לבוא אליהם בטוב, וכיצד? מבאר זאת הגאון רבי אהרן באקשט זצוק"ל בספרו: "לב אהרן" רעיון מוסרי נפלא, הבנה חדשה למושג: "ניצחון":

שלמה המלך ע"ה מלמדנו: "משיב רעה  תחת טובה- לא תמוש רעה מביתו". (שם י"ז י"ג) בפשטות נשמע מדברים אלו: שכפויי טובה קללה תרדוף אותם!. אך יש פן אחר להבנת פסוק זה, לא קללה כי אם עצה טובה וחכמה נפלאה:

מדרך העולם לחשוב, שאדם שלא אמון על דרך התורה , וחברו הרע עמו, הוא יחפוץ להשיב לו רעה תחת רעה. לאחר שהפוגע קבל את עונשו, אם גם אצלו נפרץ איסור ה-נקימה,  הוא ישיב לו בחזרה כגמולו הטוב... וכך חוזר חלילה מעגל נקמנות שלא נסגר. בדרך זו הרעה תלך ותגבר, עד אשר יקוים בו הפסוק: "לא תמוש רעה מביתו". אך אם ינסה להשיב טובה תחת רעה, אותו שונא, אם יש לו איזה ניצוץ אנושיות, ירגיש שלא בנוח להרע לו שוב!!. כלומר משמעות הפסוק שונה במעט מפשוטו של המקרא, אדם שחברו עשה לו רעה, מלמדו שלמה המלך: "משיב רעה" - לחברו שהרע לו, תחת להשיב לו טובה על רעתו- "לא תמוש רעה מביתו". כלומר מעגל הנקמה לא יסתיים.

יעקב אבינו לא רצה לנצח את "האיש"- עשו ולהכריעו. כי אף אם ינחל הפעם ניצחון על עשו, יפיק עשיו את  לקחיו: הפעם באתי אמנם בארבע מאות איש בלבד, למחר אבוא עם שמונה מאות איש ואז אנצח! ואם יפסיד יכפיל שוב את מספר החיילים, וחוזר חלילה. לכן רצה יעקב 'לנצח' את עשו באופן כזה שהוא לא ירצה עוד לעשות רעה, לא מתחושת תבוסה כי אם מריבוי הטובה מהדורון שקיבל. זו חכמתו של יעקב בניצחונו על עשו לא בכוח כי אם בחכמה.

אך מנגד כאשר התמודד יעקב אבינו בחשכת הלילה מול "שרו של עשו", מאבק איתנים של כוח ישראל מול קליפת עשו, שם אין פשרות וויתורים. כאן צריכים הכרעה ברורה של כוח הטוב מול הרע. כפי הנאמר בפסוק: "ויאבק איש עמו עד עלות השחר... ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני" (בראשית ל"ב כ"ז). מפני מה זקוק יעקב לברכת שרו של עשו?! עונה ע"כ רש"י:" הודה לי על הברכות שברכני אבי, שעשיו מערער עליהם". כלומר, לא מדובר בברכה כי אם בהודאה והסכמה! ולשם מה זקוק לכך?

מבאר המשגיח רבי ירוחם ליבוביץ זי"ע שכשעסקנן בדרך חיים, אור מול חושך, לא די להבדל מהחושך עלינו לעשות מעשינו בנחרצות בבהירות, עד שבבוא היום יודו שונאינו ומקטרגינו בצדקתנו! כפי שמפרש מרן הגר"י סלנטר זי"ע את הפסוק: "כי חכמתכם ובינתכם לעיני העמים" (דברים ד. ו.) שעלינו לעשות מעשים בשלמות ובהירות כזאת, שגם הגויים יסכימו להודות שזו הדרך הנכונה. (לתתך עליון)

הנהגה זו קבלנו מרצי "ערכים" מגדולי ישראל, לא לנהל בשום אופן ויכוחים פומביים מול אפיקורסים ושאר סגנונות. וזאת, למרות שיש עמנו כאלה היודעים להשיב לחורפיהם מנה אחת אפים! משום שתי סיבות: א. כדי לא לתת במה לדעות כפרניות- כאילו יש שתי דעות ח"ו. ב. מכיוון שלא יצא מוויכוחים אלו שום תועלת רוחנית, אלא ההיפך- חילול ה'!   רוב סוגי הוויכוחים  מתחילים 'עניינית' ובנימוס, אך זאת, רק לחמש הדקות הראשונות... ולאחר מכאן גולשים לפסים אישיים לא רצויים... זלזול ביקר לנו מכל, ולשאר מרעין בישין!  לא ידוע על אי מי שחזר בתשובה בעקבות  ויכוחי במות מיותרים אלו.

למדונו גדולי ישראל שאין דרכינו בנצחנות! אלא כפי האמרה הידועה: "חושך לא מגרשים במקלות, חושך מגרשים באור!!!" ממשיכים להפיץ אור, מתעלמים מקולות רקע עמומים, כוחו של אור התורה לחדור למקומות החשוכים ביותר. ואו אז הרשע יעלם מעצמו, "כי מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך".

יה"ר שנזכה לראות בקרוב עין בעין: "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה".