בגיל שבע עשרה נקרע יוסף מביתו החמים של אביו והושלך אל מערבולת חיים אכזרית, הרחק מביתו. למרות כל זאת הוא נותר יוסף העברי בכל תהפוכות חייו. גם בהיותו עבד, גם כאסיר בבור הכלא וגם כאשר נתמנה למשנה למלך, תמיד הוא שמר על רמתו המוסרית. אדם בודד מול חברה מנוכרת, בתוככי עם שהחטא הינו תוכן חייו ומשאת נפשו.

בתחנה הראשונה של חייו במצרים נקלע יוסף כעבד אל בית פוטיפר, שר הטבחים. העלם יפה התואר ויפה המראה מצא חן בעיני אשת אדוניו, והיא ניסתה לפתות אותו.

תגובתו של יוסף לפיתויה היתה נחרצת: "וימאן, ויאמר... איך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלוקים" (בראשית ל"ט, ח'-ט').

מילים בלתי שגרתיות אלו נשמעות בתוככי חברה שטופת זימה. היא בוודאי לא הבינה את סירובו. הוא אינו אומר: "וחטאתי לבעלך", כי אם - ל"אלוקים". תהיה זו סתירה מוחלטת למערכת הערכים המקובלת עלי, הערכים שחונכתי עליהם מילדותי.

אדם צעיר, בודד בהשקפת עולמו, ניצב מול פיתויי החברה הגדולים ביותר. ואמנם, על עמידתו בנחישות זו הוא שילם במחיר חירותו. הוא הושלך אל בור הכלא ושהה בו שתים עשרה שנה!

מנין שאב יוסף תעצומות נפש אלו?

גם בבית הסוהר הוכיח יוסף עצמאות רוחנית ואי תלות בהווי הסביבה. אמונתו באלוקים באה לידי ביטוי כאשר ראה את שני שותפיו לכלא, שר המשקים ושר האופים, זועפים. לשאלתו "מדוע פניכם רעים היום?" (שם מ', ז'), ענו לו השנים: "חלום חלמנו ופותר אין אותו".

תשובתו של יוסף תואמת את דרכו (בראשית מ', ח'): "הלא לאלוקים פתרונים, ספרו נא לי". בלא כל רצון להתקשט בנוצות לא לו, מצהיר יוסף באזניהם על אמונתו באלוקים. בשם אמונה זו הוא מנסה לעזור להם במצוקתם.

יוסף קיווה להשתחרר מן הכלא בעזרת שר המשקים. שר זה, חשב יוסף, מכיר לי בוודאי טובה על הפתרון לחלומו, שבו בישרתי לו שעתיד הוא לשוב למשרתו הקודמת בארמון פרעה. על כן ביקשו שכאשר ישתחרר: "כי אם זכרתני אתך... ועשית נא עמדי חסד, והזכרתני אל פרעה והוצאתני מן הבית הזה" (שם מ', י"ד).

בקשה לגיטימית. כלום ניתן להתקיים בעולם כה מנוכר בלי קשרים?

אולם מאדם ברמה רוחנית כשל יוסף דורשים ממרום הנהגה שונה. התלות באדם, התקווה שממנו תבוא הישועה, מצביעה על פגם כלשהו באמונה ובבטחון באלוקים. יוסף נועד לגדולות. תפקידים רמים מצפים לו בקרוב, ולכן הוא נענש בשתי שנות מאסר נוספות. שנת מאסר עבור כל מילה: "זכרתני", "והזכרתני".

השיא בהפגנת עצמאותו הרוחנית של יוסף בא לידי ביטוי כאשר חיפש פרעה עצמו פתרון לחלומותיו (בראשית מ"א, א'-ז'). לאחר שנלאו כל חרטומי מצרים המקצוענים לפתור את חלומות פרעה, נזכר שר המשקים בפותר החלומות שבכלא. מיד הורץ יוסף מעמקי הבור והובא אל המלך, ואז פונה אליו פרעה (בראשית מ"א, ט"ו): "ואני שמעתי עליך לאמור, תשמע חלום לפתור אותו".

היה זה רגע דרמטי. מצרים כולה, השטופה במעשי כישוף, מצפה לראות האם יוסף יצליח במקום שנכשלו בו כל מומחיה?

ליוסף נוצרה עתה הזדמנות להחלץ מן המאסר הממושך והקשה. אם יצליח, יתרחש מפנה בחייו. ברגע כזה, בהיותו חשוף לעיני השליט הכל יכול ולעיני בני עמו, עליו לכלכל את מעשיו ודיבוריו בתבונה. אין זו השעה להפגין דעות עצמאיות העלולות להרגיז את השליט המצרי ולהעלות את חמתו.

אולם יוסף שמע מפי פרעה דברים שלא ערבו לאזניו, ובו במקום החליט להעמידו על דיוקם: "בלעדי! אלוקים יענה את שלום פרעה" (שם ט"ז). במשפט קצר זה מביע יוסף את הדברים הבאים:

"אתה, מלך מצרים, רואה בי פותר חלומות מוצלח ומיומן, אבל הפתרון מצוי בידי האלוקים, ולא בידי אדם".

גם כאשר יוסף מתמנה למשנה למלך מצרים, כל הנהגתו מורה על כך שהוא ניצב תדיר בפני האלוקים.

לאחר פתרון החלום אומר פרעה ליוסף (שם ל"ט-מ"ד): "אין נבון וחכם כמוך. אתה תהיה על ביתי ועל פיך ישק כל עמי, רק הכסא אגדל ממך".

לפרעה ברור שבשורה זו תגרום ליוסף התרוממות רוח וגבהות לב שירקיעו לשחקים. עבד שפל ונתין זר, שהיה כלוא בבית הסוהר, מתמנה כמשנה למלך. אך לתדהמתו נשאר יוסף שווה נפש.

חשב פרעה: כנראה יוסף לא מאמין לדברי. לכן, עלי להבהיר לו שאני רציני בכוונתי. הוא מוסיף (בראשית מ"א, מ"א): "ראה נתתי אותך על כל ארץ מצרים". אך גם עתה לא ניכרה התרגשות מיוחדת על פניו של יוסף.

חשב פרעה: כנראה שעלי לעשות מעשה, שימחיש ליוסף את רצינות דברי (שם מ"ב): "ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו, ויתן אותה על יד יוסף, וילבש אותו בגדי שש, וישם רביד הזהב על צווארו".

אך גם פעולה זו לא עשתה כל רושם על יוסף. ולכן, הגה פרעה רעיון נוסף, שיוסף יוצג בתפקידו החדש לפני העם, וכאשר יראה את מבטי ההערצה הננעצים בו מכל עבר, הוא לא יוכל להישאר יותר אדיש, לפיכך (שם מ"ג): "וירכב אותו במרכבת המשנה אשר לו, ויקראו לפניו אברך, ונתון אותו על כל ארץ מצרים".

אך יוסף בשלו. ארשת פניו שלווה, כאילו המינוי אינו נוגע לו. חשב פרעה אולי סבור יוסף שאין לי סמכות לעשות זאת, וממילא אין תוקף למינוי, לכן מבהיר פרעה ליוסף כי שלטונו הוא ללא עוררין וסמכותו מוחלטת (שם מ"ד): "אני פרעה", וממילא למינוי שלך יש תוקף מוחלט (שם): "בלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים".

כשראה פרעה שדבר לא משתנה בהתנהגותו של יוסף, עלתה במוחו המחשבה: יוסף הינו פיקח ומבין שלמרות שיש לי סמכות לכל צעד שאעשה, יתכן שהציבור לא ישלים עם מינויו של עבד כמשנה למלך, והעם יתקומם. על כן קרא פרעה ליוסף (שם מ"ה) "צפנת פענח" – פרעה הזהיר את עמו שיוסף יודע כל מה שנעשה במסתרים.

אך גם זה לא עזר, יוסף נשאר שליו כבתחילה. פרעה לא ידע כיצד להתמודד מול תופעה משונה זו והנה נצנץ במוחו רעיון: אולי חושש יוסף שמיד עם פרסום המינוי, תבוא אשת פוטיפר ותפרסם ברבים את סיפורו, והוא ייאלץ לפרוש בבושת פנים מתפקידו הרם. גם  לכן נמצא פתרון (שם): "ויתן לו את אסנת בת פוטי פרע כהן און לאשה", מתוך מחשבה שכשאשת פוטיפר תהפוך לחותנתו, אין חשש שהיא תשפיל אותו.

אך למעשה, התרחש כאן מהלך יחודי של יוסף. אותה הרגשה שהיתה ליוסף בשעה שהיה בשפל המדרגה בבית הסוהר, נשארה גם כשהתמנה למשנה למלך. כיצד יתכן שאדם לא ירגיש בהבדל שבין בית הסוהר לארמון המלוכה? התשובה פשוטה: יוסף הרגיש תמיד שהוא נמצא ביד ה', וכל מה שקורה לו בא מאת ה'.

מי שמרגיש כך אינו מושפע מהמצב שבו הוא נמצא. בכל עת ובכל שעה הוא מצוי בחיקו של הקדוש ברוך הוא. התנאים והנסיבות שסביבו אינם משנים כלל את הרגשתו.