כמעט שלא ניתן לתאר במילים את סבלו ואת עוגמת נפשו של יעקב אבינו במשך כל אותן שנות ניתוקו מיוסף בנו. השנים הרבות של הפרידה לא הקהו את רגשות הגעגועים אל יוסף. גם אבלו נותר במלוא תוקפו, בדיוק כבשעה הראשונה שבה נודע לו על אובדן בנו.

במצב דומה היה שרוי גם בנו יוסף. למרות מעמדו הרם בארץ מצרים, הוא חש עצמו כנכרי. בדידותו במצרים הגבירה את געגועיו העזים לאביו, והם נותרו בעינם גם כעבור למעלה מעשרים שנות ניתוק.

בהיותו בבית פוטיפר שר הטבחים, וביחוד בשנים שבהן כיהן כמשנה למלך מצרים, היו ביד יוסף די והותר דרכים שבאמצעותן יכול היה להודיע לאביו את העובדה שהוא חי! יוסף ידע את הקשר העז של אביו אליו, אך למרות זאת, הוא נמנע מלשלוח לאביו אות חיים. הלא דבר פלא הוא!

רק לאחר שהגיעו האחים למצרים לשבור אוכל, ולאחר שאילץ אותם בתחבולות שונות להביא למצרים גם את בנימין, הגיע מועד התגלותו של יוסף. לאחר המפגש עם בנימין ולאחר שהתוודע אל אחיו, שטח מיד את בקשתו להתראות עם אביו והורה לאחיו להורידו למצרים: "מהרו ועלו אל אבי" (בראשית מ"ה, ט'). ביטוי זה מדגיש את המהירות ואת הדחיפות שבבקשתו של יוסף, והוא חוזר ונשנה פעמים נוספות: בסיום הפסוק מופיעה קריאת יוסף לאביו המועברת לו באמצעות האחים (שם): "רדה אלי, אל תעמוד". גם בהמשך חוזר יוסף ופונה אל האחים בבקשה: "ומהרתם והורדתם את אבי הנה" (בראשית מ"ה, י"ג).

מהירות זו דורשת התבוננות. אם אמנם כה נכמרו רחמיו וגברו געגועיו של יוסף, כיצד מסוגל היה להמתין עד כה?

התשובה היא שיוסף ידע שהחלומות שחלם הם נבואות, והם חייבוהו לפעול בהתאם למשמעותם העתידית.

כאשר הכיר יוסף את אחיו, בין הבאים למצרים לשבור אוכל, הוא עשה תחבולות שונות כדי לאלץ את כולם להגיע אליו. באופן זה אמור היה להתקיים החלום הראשון, שבו ראה יוסף את אלומות כל השבטים משתחוות לאלומתו. רק לאחר שהתגשם החלום הראשון, יכול היה יוסף להתגלות לאחיו ולבקשם להביא את אביהם יעקב. באופן זה אמור היה להתקיים גם החלום השני, שבו אחד עשר הכוכבים, השמש והירח משתחווים לו.

מרגע זה ואילך, כל עיכוב במסירת הבשורה לאביו - היה בו עוון של התרשלות במצוות כיבוד אב. עתה מוטלת היתה על יוסף חובה למנוע מאביו אפילו צער של שעה קלה, ולכן  היה עליו לפעול בזריזות.

כאשר התוודע יוסף אל אחיו ואמר להם (בראשית מ"ה, ג'): "אני יוסף", הוכו האחים בתדהמה כפי שנאמר (שם): "ולא יכלו אחיו לענות אותו, כי נבהלו מפניו".

אחי יוסף נשתתקו "כי נבהלו מפניו". לא מדובר בפחד מיחסו של יוסף כלפיהם, אלא מדובר בפחד הנובע מבושה, הם התביישו מעצם המעמד שאליו נקלעו.

כאשר העליל עליהם המשנה למלך מצרים כי מרגלים הם, הבינו האחים שיש בכך עונש משמים על התנהגותם משכבר הימים. אמנם כבר עברו למעלה מעשרים שנה מאותו מאורע, אולם מידת הדין השמיימית אינה נפרעת מהאדם באופן מיידי. באותה שעה היו האחים בטוחים עדיין שהצדק עמם, אולם בשיקול דעת שני הם סברו, שהיה עליהם לנהוג כלפיו לפנים משורת הדין. לפיכך, כאשר נלקח שמעון למאסר, הם אמרו איש אל אחיו (בראשית מ"ב, כ"א): "אבל אשמים אנחנו על אחינו, אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו".

מבוכת האחים גברה כאשר מצאו את הכסף בפי אמתחותיהם. באותה שעה הם הבינו בבירור, שהנה הגיעה עת הפרעון השמיימי, ולכן הם אמרו (שם כ"ח): "מה זאת עשה אלוקים לנו".

אולם כל המאורעות עד כה היו כאין וכאפס לעומת מבוכתם, כאשר נמצא הגביע באמתחת בנימין. הם נערכו לכך שייענשו על העוון שבכפם, אולם המצב שבו רק בנימין ייתפס  והם ישוחררו, היה מעבר לבינתם. הרי הוא היה היחיד מביניהם שלא השתתף במכירת יוסף. כיצד ייתכן שדווקא הוא ייענש וכל השאר ישלחו לחופשי?

והנה נתגלה לפניהם יוסף, ולפתע נודע להם שכל המהלך שלהם היה מוטעה מיסודו. נקודת המוצא שלהם היתה שיוסף חורש עליהם רעה ומבקש להאבידם מן העולם. אולם עתה הם נוכחו לדעת, שגם בשעה שהיה ביכולתו לעשות בהם כרצונו, בלי שאיש ימחה בידו, הוא התנהג כלפיהם בחמלה. הם הבינו שהיסוד שעליו הם בנו את האשמתם כלפי יוסף - לא היה בו ממש. משמעות מעשיהם היתה פשע, שכן ביצעו אותם כלפי אח שכלל לא ביקש את רעתם. לפיכך, הם נעשו ככלי מלא בושה וכלימה, עד שלא יכלו לענות אותו, "כי נבהלו מפניו".

השבטים חוזרים ממצרים ומספרים ליעקב כי יוסף חי, וכי צדיק הוא ונשאר בתומו. יעקב אבינו שמח למשמע הבשורה, אך ברגע הראשון הוא לא האמין (בראשית מ"ה, כ"ו): "ויפג לבו כי לא האמין להם".

האחים סיפרו לאביהם את אשר ראו ביוסף שנשאר צדיק ולא שכח את תלמודו ואת יראתו.

יעקב שומע ומתקשה להאמין. הוא חשש כי האחים מסתירים ממנו את מצבו האמיתי של יוסף. יעקב מכריז (בראשית מ"ה, כ"ח): "עוד יוסף בני חי, אלכה ואראנו בטרם אמות". לא יוסף בני גר בארץ מצרים, אלא "יוסף בני חי", חיים של תורה ושל קדושה. זהו גם פשר שאלתו של יוסף לאחיו, מיד לאחר שהתוודע להם ונגלה להם כיוסף (בראשית מ"ה, ג'): "העוד אבי חי?" הוא ביקש לדעת אם אביו נפל ממדרגתו הגבוהה בעקבות האסון שפקד אותו.

ואכן, מיום שנמכר יוסף, במשך עשרים ושתיים שנה, עזבה רוח הקודש את יעקב אבינו. קשה לנו להבין את הצער העמוק של מי שהורגל לנבואה, ופתאום הסתלקה ממנו רוח הקודש. ניתן ללמוד זאת מתפילתו של דוד המלך לאחר שהסתלקה ממנו רוח הקודש (תהלים נ"א, י"ג-י"ד): "אל תשליכני מלפניך ורוח קדשך אל תקח ממני. השיבה לי ששון ישעך ורוח נדיבה תסמכני". אף יעקב אבינו, פסקה חיותו מבחינה זו, והוא ראה עצמו כמת.

יעקב נפגש עם יוסף ואכן הוא רואה כי יוסף לא שכח את משנת בית אביו (בראשית מ"ו, ל'): "ויאמר ישראל אל יוסף, אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך, כי עודך חי".

יעקב נפגש לראשונה עם נכדיו, מנשה ואפרים, וכאן גוברת התפעלותו והוא קורא ברגש (בראשית מ"ח, י"א): "ראה פניך לא פיללתי, והנה הראה אותי אלקים גם את זרעך". לא חשבתי למצוא אותך כיהודי כשר והגון, אך לבסוף מצאתי הרבה יותר - גם בניך כשרים וצדיקים.