כשפנתה אלי מנהלת הסמינר בבקשה למסור לתלמידותיה סדרת הרצאות ,עניתי לה תשובה שלילית  משום שלא היה לי חומר מסודר בנושא המבוקש, המנהלת הסבירה שהסדרה אמורה להימסר  בעוד חודש ימים, כך שיש לי חודש שלם לעמול על הדברים. גם כאן לא יכולתי לאשר את הבקשה , החודש הקרוב היה אמור להיות עמוס מכל בחינה , לא יכולתי לחשוב אפילו על 'דחיפה' נוספת. כאן קיבלתי תשובה מפתיעה : "נפלא! בדיוק לשם כך אני פונה אליך,  אבי ז"ל לימדני כלל חשוב לחיים: "את הדברים הכי טובים ניתן להוציא מאנשים הכי עסוקים..."    

עם כל הכבוד הראוי התקשיתי לקבל  את דברי אביה ז"ל, לתומי חשבתי שדווקא כאשר יש  לאדם יישוב הדעת ושקט - ללא כל מפריעים, זה הזמן להוציא ממנו את המיטב. התנצלתי שוב ע"כ שבחודש הקרוב לא אוכל להירתם  לפרויקט.   אך נזכרתי  שאני אמור לטוס  לסדרת הרצאות מטעם "ערכים" בארה"ב, מארחי הוא יהודי רווק יר"ש, בעל בית פרטי יפיפה הממוקם במקום שקט ופסטורלי בצל הר, שם יהיה לי הזמן  וההשראה ללמוד היטב את הנושא. למשמע הדברים הגיבה המנהלת: "מניסיון החיים שלי, אבי בעצותיו לא טעה! "האדם פועל תחת לחץ", זו עובדה,  אתה תיווכח בעיניך, שממנוחה זו  אולי תחליף כוחות, אך חומר חדש ואיכותי  לא יצא לך." הרהרתי  הרבה בעניין : היש צדק בדבריה, אם לאו.

עברו חמישים יום, בוקרו של יום ו'. יושב אני בחצר ביתו של חברי  אשר בקליפורניה, בעל הבית יצא לעבודתו, לא לפני שהשאיר על השולחן סלסלת פירות ססגונית... בחצר כיסא ושולחן הדורים, לצידי בריכת מים אולימפית.  עצי פיקוס טמירים מצלים מן השמש, מסביב הכול רגוע ושקט, הנוף הנשקף עוצר נשימה . שעתי שעת השקט, בישראל כבר קבלו שבת, אין שיחות מהארץ . הקולות הנשמעים ברקע היו של אוושת העלים, ציוץ הציפורים,  ומעוף השחפים החולפים מעל ראשי.  ערמת הספרים הנחוצים ניצבת הכן, וכעת אין דבר מעכב ... למרבה הפלא מוחי כאילו נאטם, שמורות עיני נעצמות, תוך דקות ספורות שקעתי בשינה עמוקה... התעוררתי  וניסיתי שוב , אך המוח מסרב לשתף פעולה.

בסיומם של ימי המסע בדרכי לישראל - בפינת הטרמינל של לוס אנג'לס, בשעתיים התמימות שנותרו עד לפתיחת הדלתות. כשערמת הספרים נתמכת בקושי על ברכי , דווקא שם מעיין הרעיונות החל סוף סוף לנבוע. וכול זה כשברקע קולות ורעשים רבים ומגוונים הלא בנוסעים ישראלים עסקינן... ובהמשך בטיסה הארוכה, בין שמים לארץ, למרות מיקומי הלא נוח - נולדה סדרת ההרצאות בנושא המבוקש.

אגב, גם המאמר הנוכחי  נכתב בתנאי בית תוססים בעליל...

יעקב אבינו טרם פרידתו מזה העולם, קורא לבניו ממשיכי דרכו, הוא פונה לכל אחד בנפרד, ומפרט בפניו את ייעודו, תפקידו ותפקיד יוצאי חלציו - בהשפעתם לכלל ישראל. אל בנו יששכר אמר: "יששכר חמֹר גָרֶם רֹבֵץ בין הַמִשְפּתָים, וַיַרְא מְנֻחָה  כי טוב, ואת הארץ כי נָעֵמָה, וַיֵט שכמו לסבל ויהי למס עובד" (בראשית מ"ט י"ד ט"ו)

יש להבין את תוכן הדברים הלא יש כאן  סתירה , מחד יששכר רואה את הטוב שבמנוחה, ומאידך הוא מטה שכמו  דווקא אל הסבל , מנוחה, טובה  או רעה היא לאדם ?!

בסגנון זה שאל מרן המשגיח רבי ירוחם ממיר זי"ע  בספרו "דעת תורה". ומוסיף לשאול:  מדוע לא ניתנה התורה לישראל בארץ ישראל ביושבם איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו ?!  מדוע  המִדְבַּר הנורא והשומם, בחוסר כל, בעינויים וטלטולים  של: "ויענך וירעיבך" זהו המקום האידיאלי לקבל את התורה הקדושה?!

מלמדנו רבי ירוחם הבנה חדשה למושג: "מנוחה" בהשקפה יהודית. הנה דבר פשוט הוא, שלצורך קיום התורה, נצרכים תנאים של מנוחה, כבארץ ישראל. ארצו הטבעית של עם ישראל. ושם נצרך האדם לתנאים סביבתיים שיוכל ללמוד ללא מפריעים. שכן "אם אין קמח, אין תורה".  אלא שהקניית התורה חייבת להיות דווקא באין תנאים, בשממת המדבר הצחיח! וזאת מכיוון שרצה הקב"ה להנחיל לעמו  פרק בהלכות "קנין תורה".   

ישנם החושבים שעיקרה של המנוחה, תלוי במנוחת הגוף. מנוחה של אי עשייה. מחשבה זו , מסביר רבי ירוחם, היא היא עיקר הבלבול. מנוחת הגוף ודאי חשובה , אך אין לה כל ערך ללא מנוחת הנפש. אדם המתרגל למנוחה בתנאים של עודף שפע, ופינוק יתר, כשיגיע למצב  של קושי וחסר- שם הוא עלול להישבר ולהתרסק , שבר העלול להרחיקו משמירת התורה ומצוותיה!   וזאת מפני שמעולם  לא הרגיל עצמו להתמודד. לזאת לא יקרא מנוחה.  

אלא מנוחה היא שלווה נפשית הנובעת מתרגולים והתמודדות עם קשיים. וזאת ניתן ללמוד מהכנת איש מלחמות העומד לצאת אל הקרב, התנאי העיקרי להצלחתו נעוץ בכמות ואיכות התרגילים והאימונים המפרכים שעליו לעבור. לקרב לא יוצאים מבית מלון!  אלא מתוך אימונים בשטח, שם מפתחים מסוגלות  להתמודד בתנאים לא תנאים, בחום ובקור, ביום ובלילה, אזי הוא יכול לצלוח את הקרב האמיתי. אם הוא רכש יכולות אלו, זכה הוא ב'מנוחת הנפש'. על האדם לבנות את אישיותו דווקא מתוך  ההתמודדות והמאבקים, שם הוא לומד להכיר את עצמו, ומשם הוא לומד את כוחותיו: למה הוא מסוגל להגיע, ולמה הוא עדיין צריך לשאוף.  

זהו  ענינה של "קבלת התורה". המנוחה האמתית הנדרשת לקבלת תורה, היא דווקא המנוחה הבאה משבירת הגוף והתמודדותו במצב של מיעוט הצרכים,  שגם אם הגיע למצב של: "פת במלח תאכל" הוא "עַמֶל בתורה", כי הוא הוכשר לכך. וע"כ  התורה נמסרה דווקא  בתנאי המדבר, כדי לרכוש את התורה בתנאי מדבר. אז ישריש העם בעצמו את היכולת להתמודד עם כל סוגי הקשיים . עם ישראל בכל תנאי גלותו שמר ולמד את התורה כי הוא הוכשר לכך בקבלת התורה במדבר סיני.    

תכונה זו זיהה יעקב אבינו בבנו יששכר: "וירא מנוחה כי טוב, ויט שכמו לסבול". יששכר , אשר בניו ושבטו נושאים את דגל התורה, בהתמדתם יומם וליל. למדו מאביהם הגדול, יששכר, שכדי לזכות במנוחה האמתית, יש לעבור בהצלחה את מבחן הכניסה. כדי לזכות לתורה עליהם לסגל לעצמם יכולת למידה ועיון בתורה  גם בתנאים  קשים ומורכבים. וכאשר הם צולחים אותם, הם משיגים את המנוחה האמתית. כי אין רוח שבעולם היכולה לנתקם מצור מחצבתם- התורה הקדושה.

לאור דברים אלו מקבלים אנו הבנה חדשה בביאור המילים: "וירא מנוחה כי טוב ויט שכמו לסבל" פירושם של דברים, שיששכר ראה  כלומר התבונן בעומק המושג: "מנוחה"  ונוכח שדווקא התמודדות נכונה עם הקשיים והסבל, תביא ליהודי את המנוחה האמיתית. כך שאין כל סתירה בין המושגים.

בסגנון זה מיישב רבי שמחה בונים מפשיסחא  זי"ע  את הסתירה בין: "וירא מנוחה כי טוב" לבין: "ויט שכמו לסבול" , "אם רוצה אדם שיהיה לו מנוחה, ירגיל את עצמו לסבול כל דבר הבא עליו, ואיך שיהיה ישווה בעיניו. אז יהיה לו מנוחה תמיד". כלומר, המסר שעולה מדברי הפסוק הוא שהרוצה מנוחה אמתית בחייו, חייב להרגיל עצמו לקבל את קשיי החיים בשוויון נפש ובסבלנות.   

נסיים במעשה בבחור עילוי חריף שלמד בישיבת פוניבז' בחברותא עם אברך מתמיד בעל כישרונות ממוצעים.  בליל שישי אחד התעוררה  לבחור  שאלה קשה בהבנת סוגיה מהקשות שבש"ס. הוא עמל במשך שלושה ימים ליישבה. ובס"ד זכה ליישוב גאוני אשר שפך אור חדש על הסוגיה . ביום א' הציע הבחור את השאלה לחברותא שלו, האברך  חשב והרהר  בשאלה . ולמרבה הפלא בסופו של הבוקר, השיב האברך תשובה זהה לחלוטין לתשובתו  של העילוי החריף. חלשה דעתו של הבחור:  שלושה ימים  הוא עמל בכדי ליישב שאלה זו בעוד שלאברך הספיק שלוש שעות? עלה הבחור אל מרן החזון איש זי"ע ושאלו לפשר הדבר. שאלו החזו"א היש לאברך ילדים?! וכשהשיב בחיוב ענה החזו"א שכעת הכול מובן:" גם אתה כשתזכה להקים משפחה תזכה ליישב תשובות במהירות יתר!" ולפליאת הבחור  הסביר החזו"א בחביבות: "ראה כעת הנך בחור רווק, אין עליך עול פרנסה וחינוך,  יש לך את כול הזמן שבעולם . אזי גם קצב החשיבה שלך בהתאם... אך אברך זה אין  עתותיו בידיו, על צווארו עול רב. מכורך הנסיבות הוא הרגיל את עצמו להפעיל את מוחו במהירות  ומשום כך זכה ליישב את הסוגיה בס"ד באופן מהיר.

יהי רצון שנזכה להיות עסוקים כל ימי חיינו בדברים חיובים.