ערכים - יהדות וסמינרים
  סניפי ערכים בארץ ובעולם סניפי ערכים בארץ ובעולם  
תרומות אודותינו צור קשר קורונה שאלות ביהדות סדרות תמונות מאמרים הרצאות דף הבית
מאמרים בנושא
דמותו של מנהיג
זאב גרינוולד
מפיתום ורעמסס ועד אושוויץ
ערכים
סרבניות המצפון הראשונות בהיסטוריה
אהרן לוי
מצרים שלי
משה שינפלד
אביב עמים אישי- תובנות מפרשת שמות
משה שינפלד
מאמרים נוספים
שתי נשים אמיצות שתי נשים אמיצות
פרשת שמות ערכים
x

אם נרשמת בעבר לחץ כאן להתחברות
אם עדיין לא נרשמת לחץ כאן להרשמה
שמור למועדפים שמור למועדפים
יראת אלוקים היא זו שהניעה את שתי הנשים האמיצות, שעבודתן בסיוע להבאת ילדי ישראל לעולם היתה כעבודת הכוהנים בבית המקדש.

עד עתה התייחס העם המצרי בכבוד כלפי המושיע, הוא צפנת פענח האלוקי. הם חשו הכרת טובה גם לאביו יעקב, שלברכתו חרדו הכול. ההלוויה המלכותית של יעקב, היתה הפגנה של עצמת עם ישראל והעם המצרי כאחד. גם הכנענים הסירו את כתריהם מול כבודו של יעקב. שם, במפגש הגבולות, בגורן האטד, סבבו כתרים עתירי זהב את ארונו של החנוט הנכבד, בדרכו אל מערת המכפלה שבעיר חברון.

כולם חזרו למצרים, אך עם חלוף הזמן השתנה משהו במשפחת בני יעקב. השינוי היה איטי ולא הורגש בתחילה, אך משהו כבה בנשמתם של הצאצאים. ענן כהה כיסה את הראייה ואטם באיטיות מאבנת גם את הלב. אותו לב שעד כה זכר בחדות את מורשת אברהם, מייסד אמונת העם ואת מורשת בנו יצחק שנעקד בהר המוריה. גם דמותו של יעקב נעלמת אט-אט מחלונות הנפש של צאצאיו. יקוד הנשמות כבה בארץ השעבוד הסמוי, ארץ העתידה להתגלות בהמשך כגלות נוראה.

המשפחה שהגיעה מארץ כנען ממשיכה לגדול, אך היחס של המצרים אל התינוקות היהודיים עבר מדימויים אנושיים רגילים למשהו שנלקח ממחלקה אחרת, ממחלקת מרובי הרגליים, ממחלקת השרצים הנמוכים, וכפי שנאמר בתורה (שמות א', ז'): "וישרצו".

גם אצל היהודים החל להתרקם עידן חדש. בני הדור הישן נפטרו, ולפתע נגלו צעירים עבריים משוטטים בכל פינה אפשרית בארץ התועבות. בחורי ישראל ובנות יעקב החלו לפקוד את הערים המרכזיות, את הכיכרות ואת אתרי התרבות המצריים. גילו התעניינות במופעים המצריים. שאגות העידוד שלהם בעברית צרמו לבני ארץ הנילוס. העם המצרי חש מצוקה וגועל. משהו זע בליבם למראה נער ונערה עבריים העומדים בתור עם בני עם השמש. נראה למצרים שהעבריים הזורחים מאושר, המלהגים בשפתם שלהם, אך מגלגלים בה את שמותיהם של הזמרים והספורטאים הנערצים, פרצו למיתחם שאינו שלהם. בני יעקב האלוקי הפכו לנערים ולנערות רגילים, ללא סוד רוחני וללא רז. היה 'משהו' לא מתאים בנוכחות שלהם, 'משהו' שלא הסתדר למצרי העממי. כאן החלה המהפכה הסמויה אותה לוחש השלטון בבואו לחלחל ללבו של העם המצרי תובנות חדשות.

בטרם יצא קול הרעש הגדול של הפרסומת, התחיל שלב השיווק של המתכון לשעבוד אכזרי של העבדים החדשים. מכוחה של ההסברה היעילה הם יֵהָפכוּ לכוח עבודה זול, לחסרי צלם אנוש. אף שהמהלך היה בלתי נתפס, הפכו המוני בני אדם לעבדים. עובדה!! האומה העברית איבדה את חירותה מרצון כשבזבזה את עליונותה בנהירה אל צלילי התיאטראות.

הכול התגייסו למבצע הגדול, לבניית מחסני חירום למלחמה, שאולי תפרוץ בעתיד. השלטון מפזר ידיעות על איום מאויב סמוי, ולכן על כולם לתרום, לגלות נאמנות. הראשונים לגילוי הנאמנות היו בני עֵבֶר, יושבי ארץ גושן. לעיני כולם יוצא המלך בבגדי פועלים אל אתר הבנייה. תבנית ליצירת לבנים מחֵמַר קשורה ברצועת עור פשוטה אל צווארו. לקול הלמות תופים יוצאת הפמליה המלכותית אל אתר הבנייה, שם בּוֹנֶה המלך שורת לבנים ראשונה להגשמת החזון. כאן בּוֹנָה הממלכה המצרית את הערים התאומות פיתום ורעמסס. כאן תבוא לידי ביטוי, לפחות למראית עין, רוח האומה. ההתנדבות, היצירתיות, הנשיאה בנטל, החוויה של אחידות לאומית.

כולם נסחפו לצלילי העידן החדש. כולם, חוץ משבט אחד, שבט לוי, לומדי התורה של העם, הם אינם נושאים בנטל הלאומי המצרי. שבט לוי נותר בודד בבתי המדרש המתרוקנים. הנרות הקטנים הדולקים ליד המגילות הצהובות, אינם מצליחים לגרש את הענן השחור הנובע מהעיניים והלב של בני כל השבטים, והם שואלים: מדוע שבט לוי אינו מגוייס?... אך בני השבט בזו לקול הבנייה העולה מפיגומיהן המאיימים של "ערי המסכנות לפרעה".

אט אט הוברר שהשטר שניתן לאבות בברית בין הבתרים מתחיל להיפרע, שטר בן ארבע מאות שנות שעבוד. מלתעותיו הענקיות של תנין היאור סוגרות על המוני העובדים מרצון, והופכות אותם לעבדים נרצעים. האידיאל נחנק תחת מגפי הקלגסים.

השנים חולפות, השעבוד גובר, ורק שבט הלוויים אינו מצטרף לעם העבדים. בני לוי היווּ איום סמוי על שלטון החוק. אליטה מוסרית זו של בני ישראל עלולה וגם מסוגלת לחולל מהפך. כך גם סבורים החוזים בכוכבים, העתידנים של האומה. לדעתם, קיים חשש סביר של מהפכה מכיוון בלתי צפוי. שוכניהם של מקדשי האלילים מאותתים על רמזים קוסמיים של לידת כוכב שיוביל למהפך. עומד להיוולד נער שיביא שואה על האומה המצרית. המלך חש חוסר יציבות, אבל השיטות הפתניות נותרו יצירתיות כתמיד.

בשבט לוי קיימת סמכות מוסרית ראשונית. יוכבד, הבת של לוי האב, באה לעולם בדיוק כשהיו בין החומות, בשעה שבאו בני יעקב מארץ כנען למצרים. יוכבד הקשישה מראה סימני נערוּת ופעילות בלתי שגרתיים, שהינם כה בלתי הולמים לאשה בגילה.

יוכבד בת לוי נִשּאָה לאחיינה עמרם, ראש הישיבה, בנו הבכור של קהת, המנהיג הבכור לבית לוי. יוכבד, נסיכת שבט לוי, הפכה למיילדת. המידע מגיע אל שולחן הממלכה. הנסיכה הישישה-צעירה מקימה לאחרונה מערך שלם של מיילדות. בעזרת בִּתָּהּ הצעירה הן מכינות את נשות העבריים להמשך ריבוי הילודה היהודית, הכובשת את ארץ מצרים.

יוכבד מנחילה לנשות העבדים חזון של צמיחה ופריחה. מעודדת הוספת נדבכים לחומת האומה. כך מלחשים בין בקתות העוני, וכך אומרת הנסיכה לנשים הצמאות למילה של עידוד: 'הגברים משועבדים בחומר ובלבנים לקלגסים המצריים, אך אנו הנשים ננצח במלחמה זו על ידי יצירת בסיס עתידי לגאולה. נהפוך את הסַדָּן של הלידה לחוויית יצירה, לַאָבְנַיִם של החומר העתידי המיועד לגאולה. בזכותכן, נשים צדקניות – ניגאל'. כך מבשרת האם הזקנה-צעירה, שרק עתה, אחרי שנתה המאה ועשרים ועוד, ילדה את מרים בתה. כיום מרים היא כבת חמש, והיא העוזרת הצמודה לאם המיילדת, שעתה היא כבר אם לשניים - גם למרים וגם לאהרן המתקרב לגיל שלוש.

יוכבד ומרים ידועות כשפרה ופועה. שפרה היא האם, המשַׁפֶּרת ומיַפָּה את הוולד היוצא לאוויר העולם. מגישת העזרה היא פּוּעָה. הבת הַפּוֹעָה, המוציאה ומבקיעה מגרונו של כל תינוק חדש את הקול הראשון של בכי יהודי טהור, את זעקת החירות המבשרת את בואו של עבד עברי חדש לאלוקיו.

אך הפתן היושב על כיסא הממלכה אינו נח. כתר הטומאה היוקד על ראשו מחפש דרכי עורמה מתפתלות. הנחש המצרי מנסה להכיש את נשיא הלוויים, עמרם, דרך יוכבד הנסיכה. עמרם, מלך הטהרה, ממשיך את מסורת אבותיו: יעקב, לוי וקהת. לעומתו, מלך הטומאה מאיים על אשתו ועל בּתוֹ - על יוכבד ומרים.

הן נקראות, כביכול, לשם הענקת אות הערכה על גילוי נאות של מנהיגות. האם מגיעה בלוויית בִּתָּהּ. המלך מקבל אותן בלשכתו לשיחה פרטית המתנהלת ברוח טובה. הוא מסביר למיילדות העבריות: 'ראו נא, אנחנו מעוניינים להפחית את כמות הלידות של בנים בקרב העובדים העבריים. אני אישית מנסה להוביל מגמה של הפחתה בכמות הסבל והעבדות החל מהדור הבא, לכן ראוי למנוע את הבאתם לעולם של בנים-עבדים, שגורלם יהיה כגורל אחיהם הנאנקים כיום. אנחנו רואים אתכן כבנות ברית לתכנית שקטה, שאתן לה גיבוי חוקי ממלכתי: על אותן אָבְנַיִם, על אותו סדן של יצירת חיים, תוכלנה למלט את התינוקות הזכרים מגורל קשה של עבדות. עוד לפני שנולד אותו בן מר גורל, עוד לפני פעייתו הראשונה, ניתן לנצל את האמון שרוחשות לכן בנות עמכן. אתן תמנעו זאת בצורה מקצועית. זה הרי פשוט כל-כך (שמות א', ט"ז): "אם בן הוא והמיתן אותו". כמובן, אם תהיה זו בת, תמשיכו ותיילדו אותה כרגיל. בכך נצליח להרגיע את הגורמים בממלכה המעוניינים להוציא חוק המחייב להשליך ליאור את כל התינוקות!'

שקט שורר בלשכה הקפואה. ארס חלקלק נוטף מכיסא השליט. הנסיכה יוכבד-שפרה, מביטה בדממה קפואה אל השליט, חשה בתוככי לבה בבוז עמוק. ואילו הבת, פּוּעָה, נעמדת מול המלך בהתרסה, זוקפת מולו את חוטמה הזעיר, את האמת ששמעה מאביה ואת הרוח שקלטה מאמה.

כך אמרו חכמים במדרש: "אמרה לו פועה, אוי לו לאותו האיש כשיבוא האלוקים להיפרע ממנו". מיד נתמלא עליה חימה (ורצה) להורגה. עמדה האם שפרה, והיתה מפייסת את המלך על דברי בִּתָּהּ: "אתה משגיח עליה? תינוקת היא ואינה יודעת כלום" (מדרש רבה שמות א', י"ג).

תקרית זו סיימה את השיחה. המלך רמז להן שהוא ממתין ל'תוצאות 'חיוביות'.

הן שבות מארמון המלך אל האִמָהוֹת, אל היולדות. ללא מילים מיותרות, ביעילות ובהחלטה נחושה, הן ממשיכות בייעוד שקבעו לעצמן ואינן נכנעות לסחטנות. האלוקים היושב בשמים ינהל את עולמו ויציל את בניו מהגזרות הרעות. אם יחליט המלך להשמיד, להרוג, לאבד ולהשליך ליאור - אין אנו שותפות לכך. פועה מתרוצצת בין הבתים, ידיה עמוסות במזון ובמשקה חם, בבגדי תינוקות, ובסיוע שנאסף מבתי העבריים הנחלצים לסייע, להתחסד ולעזור ליוזמות המבורכות.

שוב מגיע זימון מהמלך. הפעם מאיים פרעה: "לא רק שלא ביצעתן את התכנית, אלא גם הוספתן חטא על פשע בעידוד הילודה ובמענקי לידה בקרב החברה העברית?! מדוע לא ביצעתן את ההוראה שלי?!"

שפרה מביטה בו בעיניים מלאות תמימות: "העבריות שונות הן. חיי העמל, החיים ללא פינוק, מחשלים אותן. הן יולדות בצורה אחרת לגמרי. הגמישות של היולדות העבריות היא כמו של חיות בר. אנחנו מנסות להגיע אל מצבים של חיסול שקט, והנה הבן כבר נולד. אין לנו יכולת להגיע אל שלב הביצוע של תכניתך, אדוני פרעה, ראש הממלכה".

השיחה הסתיימה בהנהון מרושע, בנהימה נוראה של חיית אדם. עם שובן אל משכנות העבריים, יוצאת כבר ההוראה האכזרית ביותר שנהגתה במוחו של אדם. הוראה שלא נשמעה כמותה מאז נברא העולם (שמות א', כ"ב): "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, וכל הבת תחיון". כרוז מודיע על כך ברחובות הממלכה. עגלות הילדים מתמלאות בתינוקות בני יום, יומיים ושלושה. שרשרת של עגלות מלאות בצווחה תינוקית נגררות אל הנילוס. האמהות מוכות אלם, האבות שומטים את הלבנים מהפיגומים הגבוהים. שוטים מצריים מונפים על הפנים שטופות הדמעות, המתייבשות בחום אדמת מצרים הארורה. היאור הרעב מתמלא בתקוות החיים של בנים עבריים.

עמרם, נשיא הלויים, דן בגזירת פרעה ובהשלכה האישית שלה. יוכבד אשתו, אם ילדיו, ממשיכה בפעילותה כאילו אין גזרות. מרים בִּתּוֹ, יד ימינה של האם, מעודדת כל תינוק ללא התחשבות בחוטפים. אבל לדעתו של עמרם חל איסור להמשיך ולקיים בית עברי בשעה רעה זו. אסור להביא ילדים אל חיים שיש בהם מוות. לכן, קבע שיש להפריד את חייו המשותפים עם יוכבד עד שתתבטל הגזירה. דמעות יורדות על לחיי שניהם. העם שומע, רואה ונוהג כמותם.

פוּעָה, אותה ילדה שאינה פוחדת אלא מאלוקים, עומדת מול אביה, ראש האומה וכך היא טוענת: 'גזרתך קשה משל פרעה. שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גוזר על זכרים ונקבות. פרעה רשע הוא, וגזרתו ספק מתקיימת ספק אינה מתקיימת, אבל אתה צדיק וגזרתך מתקיימת'. עמד עמרם והחזיר את אשתו. עמדו כל ישראל והחזירו את נשותיהם (מדרש רבה שמות א', י"ג).

יראת האלוקים הניעה את שתי הנשים האמיצות, שעבודתן בסיוע להבאת ילדי ישראל לעולם היתה כעבודת הכוהנים בבית המקדש. הן, שלחמו ביורשו של הנחש הקדמוני, מקבלות בהמשך השנים מתנות שמים. אלוקים בונה להן בתים. בתי כהונה ולוויה לשפרה - האם יוכבד, ובית מלכות לפועה - הבת מרים. בביתה של יוכבד יצמחו משה, נשיא הלוי, ואהרן הכהן, נושא כתר הכהונה. בביתה של מרים ובעלה העתידי, כָּלֵב בן יפונה משבט יהודה, תכה שורש מלכות בית דוד. גם מלכות משיח צדקנו, הגואל האחרון, תצמח מבית זה.

החוסן, המבצר, התחושה הברורה שהבית שלהן יתמלא בטוב, החלו לשכון בקרבן באופן מיידי. האלוקים שאותו יָראוּ שתיהן, עשה להן בתים בתוך בית העבדים - בתי חירות עולם, בתי כהונת עולם, בתים של גאולה, שהיא קיימת מעל כל חישוב שִכְלִי.

כוחה של הירושה הקדושה הזו בא בזכותן של אלו שהביאו את ילדי ישראל אל עולם של שעבוד וגאולה. בזכותן של אם ובִּתָּהּ שלא חישבוּ חשבונות רבים, אלא הלכו בתמימות אחר הצִיווּי האלוקי שבליבן הטהור.

כך משתלבת אותה מלכות העוברת בירושה, עם יראת האלוקים שהביאה אותה לעולם. יראת האלוקים אינה עוברת בירושה, אותה צריך לפתח בלב הילדים, והיא היא האות לבניין עולם.



שלח לחבר
נתקבלו 2 תגובות
פתיחת כל התגובות
🗨
  הוסף תגובה
רבות שמעתי אודות פועלן של המילדות. מעולם לא הבטתי על סיפורן הייחודי בצורה מרוממת שכזו. המאמר עורר אותי לחשוב מחדש כמה כח טמון בי כאם בעלת אחריות ציבורית ותחושת שליחות חדשה נוספה לליבי. יישר כח.

מזמן לא פגשתי בין שורותינו מישהו שיודע לכתוב בצורה כה ציורית ומופלאה!!! כנראה עידן העליונות של החילוניים על הספרות היהודית הולך להסתיים...

נושאים ראשיים
מתמודדים
  • קורונה
  • העצמה אישית
  • בריאות ותזונה
  • תהילים
  • תוכניות רדיו
  • פעילות ערכים
  • מושגים ביהדות
  • מוזיקה יהודית
  • יהדות וחברה
  • זהות יהודית
  • הטיפ היומי
  • מיסטיקה וקבלה
  • מדע ויהדות
  • זוגיות
  • תפילה
  • פלאי גוף האדם
  • סיפור לשבת
  • פיתוח האישיות
  • פרקי אבות
  • אקטואליה יהודית
  • טעמי המצוות
  • בין ישראל לעמים
  • שבת
  • פרשת השבוע
  • אמונה ובטחון
  • חינוך ילדים
  • חגים ומועדים
  • השקפה ואמונה
  • תרומות |  אודותינו |  צור קשר |  קורונה |  שאלות ביהדות |  סדרות |  לוח אירועים |  תמונות |  מאמרים |  הרצאות |  דף הבית |  תפריט ראשי:  
    משל ונמשל  |  השקפה ואמונה  |  חגים ומועדים  |  חינוך ילדים |  אמונה ובטחון |  פרשת השבוע |  שבת |  בין ישראל לעמים |  טעמי המצוות |  אקטואליה יהודית |  פרקי אבות |  פיתוח האישיות |  כללי |  סיפור לשבת |  פלאי גוף האדם |  תפילה |  זוגיות  |  מדע ויהדות |  מיסטיקה וקבלה |  הטיפ היומי  |  זהות יהודית |  דת ומדינה |  יהדות וחברה |  בית המקדש וגאולה  |  בחירה חופשית  |  שבת |  שאלות כלליות  |  מוזיקה יהודית |  מושגים ביהדות |  פעילות ערכים |  תוכניות רדיו  |  תהילים |  אקטואליה וחדשות |  בריאות ותזונה |  העצמה אישית |  קורונה |  מתמודדים |  נושאים:  
    RSS |  נוספים: