אל מו"ר כ"ק הרבי מקאזניץ שליט"א ניגש יהודי בעל חוות סוסים וביקש להתברך בעסקיו. לאחר שברכו שאלו הרבי "אמר לי בבקשה: מהי תוחלת חייו של סוס מצוי?" ענה לו אותו יהודי:" זאת שאלת המיליון דולר... אין בעולם חוואי שיוכל להשיב על כך תשובה! וזאת מפני שסוס שונה הוא בהתנהגותו מכל בע"ח אחר, מטבע העולם נחלשים בעה"ח בזקנותם, קצב העבודה שלהם יורד בהתאם, ואז יודע מעסיקם שהם עומדים לסיים את  חייהם. אך הסוס לעולם לא מגלה סימני עייפות או חולשה, הוא לעולם לא יבקש לנוח כמו החמור וחבר מרעיו, אתה יכול לרכב עליו ללא גבול. אך למנוחה הוא וודאי זקוק, אלא שהוא לא יודע זאת... וע"כ אם תרכב עליו ללא גבול הוא פשוט יצנח וימות ללא התראה מקדימה!".

שמע האדמו"ר את דבריו ואמר: כעת הבנתי את הביטוי החריף בשפת האידיש לאדם העושה ככל העולה על רוחו: "א-פרד" שתורגמו: "סוס" מדוע דווקא נמשל אדם זה ל-סוס ולא לכל בע"ח אחר? התשובה היא שסוס לא עוצר! לא חושב לרגע, הוא דוהר ודוהר! מיהודי נדרש לעצור, לחשוב, להתבונן, ולשאול את עצמו האם הוא בדרך הנכונה. בואו לא נהיה "א-פרד" מידי יום ביומו נעצור, נחשב את צעדנו,  נעשה את חשבון נפשנו, כמאמר: "עקביא בן מהללאל אומר: הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה. דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד לתן דין וחשבון. (אבות ג. א')  ונכוון את מעשנו לדרך העולה אל בית ה'.   

פרשת תרומה עוסקת בציווי של הקב"ה למשה רבנו בעשיית המשכן מתרומות בני ישראל. התורה מפרטת  על כל פרט ממסד ועד טפחות ממה יהיו עשויים המשכן וכליו. רבים מן המפרשים שואלים לפשר ההרחבה היוצאת דופן המתפרסת על פני ארבע פרשות שלמות בתורה, בציווי שהוא לא לדורות אלא זמני בלבד, לתקופת המדבר. שכן מידות בית המקדש הראשון והשני ובע"ה השלישי, לא יהיו כמידות המשכן! מה א"כ הצורך בפרוט רב כל כך בהוראה שאינה לדורות?!

ומיישבים זאת שאכן מכאן לומדים ברורה שתורה לומדים ביסודיות ולא בשטחיות. וכאשר מעמיקים ולמדים את הסודות והיסודות המסתתרים מעבר לציוויים אלה, נגלה שמאחורי כל מאפיין ומאפיין בחומרים שמהם צווה משה להרכיב את המשכן וכליו יש עולם שלם של מסרים והנהגות מאז ולדורות כיצד יוצרים את: "ושכנתי בתוכם" כפי שלמדונו חז"ל: בתוך ליבותיהם של עם ישראל. וציווי זה של השראת השכינה לא פסק בגלות. וע"כ אם רוצים אנו לחוש בהשראת השכינה בתוכנו אזי שומה עלינו להתבונן היטב היטב במסתתר מאחורי כל פרט ופרט ממבנה ומידות המשכן וכליו.

עמודי המשכן עשויים מעצי שטים (כ"ה ה') אמרו חז"ל במדרש רבה מדוע דווקא עצי שטים?: "לכפר על "שטות" מעשי העגל" וכן אמרו שבא לרמוז על כפרת חטאם בשטים." כלומר, שם העצים: "שטים" רומז על השטות שבמעשה העגל וע"כ דווקא בעצים אלו מכפרים על החטא הנורא שנעשה בעגל הזהב. וזה כמובן לפי ההסבר של רש"י בהמשך לאור הכלל של חז"ל "שאין מוקדם ומאוחר בתורה" והציווי על הקמת המשכן הגיע לאחר חטא העגל. אלא שיש להבין זאת א. וכי החטאים הנוראים והמזעזעים של עגל הזהב ואת החטא הנעשה בשטים מסתכמים במילה אחת "שטות" ותו לא ?!  ב. ומה בכך שלעצים אלו קוראים: "עצי שטים" כיצד שם של עץ  מקבל משמעות כה נרחבת של תיקון וכפרה לחטאים כה קשים?!         

ומהיכן בכלל היו להם במדבר הצחיח את  אותם עצי שטים?! מבאר המדרש תנחומא: "ומהיכן היו הקרשים? יעקב אבינו נטע אותם, בשעה שירד למצרים אמר לבניו: עתידים אתם להִגאל מכאן, והקב"ה עתיד לומר לכם משאתם נגאלין שתעשו לו את המשכן... עימדו ונטעו ארזים מעכשיו! שבשעה שיאמר לכם לעשות לו את המשכן יהיו הארזים מתוקנים לכם... "ועשית קרשים" לא נאמר אלא "ועשית את הקרשים" אותן שהתקין להם אביהם". כן רש"י במקום מביא את דברי רבי תנחומא "יעקב אבינו צפה ברוח הקודש שעתידין ישראל לבנות משכן במדבר, והביא ארזים למצרים ונטעם וצוה לבניו לטלם עמהם כשיצאו ממצרים."

לאור דברי מדרש זה מבואר בספר: "פני מלך" תשובה נפלאה (בעריכת ובתוספת כותב הדברים): " הנה יסודה של עבירה הוא כפי שלמדונו חז"ל: "אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסת בו רוח שטות" כאדם הצועד על סף תהום שאם תבוא רוח קלה תפיל אותו אל התהום, הוא לא מתכוון לחטוא, אך מאחר וחייו מתנהלים ללא "תכנון" א"כ כמוהו כמי שאורחות חייו על סף תהום המה".

כלומר, לכשיתבונן האדם לאחר חטאו מדוע עשה את מה שעשה, תתברר לו העובדה שעיקר הבעיה  נעוצה בכך שקבל החלטות ללא כל חשיבה והרהור לתוצאות מעשיו. הוא לא בחן את המניעים והדחפים המסתתרים מאחורי מעשיו, אלא הוא פעל אינסטינקטיבית לפי חשקו של רגע, זו ה"רוח שטות" לפי רוחו ומזגו ברגע זה. אין שום מבט לרגע שלאחר המעשה. השוטה מתאפיין בהנאת ההווה  תוך התעלמות מוחלטת מהסבל והייסורים שנכונו לו מיד בסיום התענוג...        

כיצד יכפר האדם על מעשיו? כיצד יעשה חושבים וילמד עצמו להבא לראות את העתיד בהווה? על כך יש לו    להתבונן באותם : "עצי שטים" שנועדו לכפר על "שטות העגל" ו"מעשה שטים". לאחר החטאים הנוראים צוותה התורה: "ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם" וכיצד עושים את אותו משכן יסודותיו הם: "עצי שטים" אותם עצי שטים יש להם היסטוריה רוויית הוד קדומים אותם עצים נטעם ישראל סבא – יעקב אבינו. מתוך הסתכלות ארוכת טווח - המסמלת חיים שיש בהם תכנון וראיית העתיד, ראיית העתיד גם בתוככי חשכת הגלות הקשה, מאתיים ועשר שנות גלות של סבל בלתי יתואר, כיצד עם ישראל שרד מבחינה נפשית?! התשובה היא שהם הביטו אל אותם הארזים החסונים, אותם הארזים כאילו דברו אליהם ואמרו להם: אנא, אל תביטו אל הווה בלבד! ההווה אכן חשוך הוא עד מאד! אך סוף כל סוף  הוא רק הווה, עוד יבוא יום ונצא מכאן! ואתם תיקחו עמכם אותנו אל המדבר ושם תקימו את משכן ה' בעולם, אתם תהיו שם בפסגת העולם. תעמדו לצד פיסת אדמה שתחבר ארץ לשמים.

זהו א"כ המסר לחוטאים בחטא העגל והשטים, ואל כל יהודי באשר הוא, למדו מיעקב אבינו את התיקון לחטא והוא ניהול החיים היהודים ע"י תכנון ומחשבה ולא מתוך הענות לדחפים אימפולסיביים. יהודי החי במבט ארוך טווח, לא נופל לתהומות החטא. כפי שלמדונו חז"ל: "סוף מעשה במחשבה תחילה".

יהי רצון שנזכה ל"ושכנתי בתוכם". חודש טוב ומבורך.