משה רבינו מבקש מהעם לתרום מן המיטב שברשותם להקמת משכן העדות. אכן, הם נרתמו למבצע במרץ, בשמחה ובדבקות.

התורה מתארת גם את רקע השיא בהתרמה: "ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר: איש ואשה אל יעשו עוד... ויכלא העם מהביא... והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אותה והותר" (שמות ל"ו, ה-ז').

והותר... זו המילה החותמת את פרשת ההתנדבות, והיא מתארת בפנינו את גדולת רוחו של העם באותה שעה. אנו רואים בעינינו את כל אותם אנשים ונשים, האצים רצים לתרום את כל רכושם למען הקם את המשכן. הוא הפך למשאת נפשם, לחזון רוחם, והם תורמים לו מרצון, בנדיבות לב ובנשיאת רוח.

התורה מגלה כי כל פרט במעשי משה היה מכוון במחשבה מראש, כדי להוות משקל נגדי למעשי העם. הקהלת משה את העם עמדה מול התקהלותם מסביב לאהרן בעת עוון העגל. אפילו אמירתו "אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם" (שמות ל"ה, א') יצאה מפי משה בכוונה תחילה כדי לקחת אותה המילה, שבה פיארו את עגל הזהב באמרם (שמות ל"ב, ד'): "אלה אלהיך ישראל".

ללמדנו, שמעשה עוול אינו מתכפר כי אם במעשה טוב נגדי. אין להסתפק במילים של סליחה וכדומה. הן חשובות, אך אין הן מוחקות את רישומו של החטא מלבו של החוטא. מי שחטא בהתאכזרות למשל, בנוסף לפגיעתו בזולת, חרט בחרט הרשע קו של נוקשות ואכזריות על לוח לבו. טיפה רעה נמסכת אל אישיותו, ומשפיעה בעתיד על מעשיו ועל התנהגותו. מילים לא ישטפוה. רק מעשה הפוך של רחמנות בפועל יסיר את משקע האכזריות וישיב ללב את טהרו. כלל גדול הוא בעולמה המחנך של התורה.

בשעה שבא משה לתקן עם חטא העגל, הוא נתן את דעתו לטהר כל מעשה שעשו בעת החטא, במעשה נגדי - מקביל. יבוא זה ויכפר על זה. כך יתוקן חטאם בשורשי לבם. משום כך מודגשת גם ההתלהבות הגדולה. אף היא היתה תשובת המשכן להתלהבותם בעת העגל.

על כן מדגישה התורה מול התלהבות אסורה זו את ההתלהבות שאחזה בהם לשמע בשורת המשכן. למען נדע, שגם חלק זה שבאישיותם תוקן, וגם להתלהבות באה הכפרה.

התלהבותו של אדם הינה אמת מידה מדוייקת למדוד בה את אישיותו. היא מגלה לנו את שאיפותנו הכמוסות, את נטיות לבנו, יותר מכל מעשה בפועל. יכול האדם לתרום סכומי עתק ללא כל נדיבות לב. לעיתים גרמו לחצים חברתיים למענקיו, לעיתים יצר ההתבלטות או גורמים אחרים במגוון האינטרסים האנושיים, הם שהביאוהו לתרום. אולם כשלתרומה מתלווה התלהבות, מבחינים בהזדהות העמוקה של התורם. הזדהות, שהיא מעבר לחשבונות ולאינטרסים אישיים.

מעובד מהספר "פרשה ופישרה"