על גג בנין "עזרה למרפא" התרחש אירוע מרגש: הבחור החשוב, המלומד בייסורים, חיים בן ציון טויב ז"ל זכה לסיים עוד מסכת בש"ס. מייסד הארגון, איש החסד הנודע רב אלימלך פירר שליט"א החליט לערוך לו במוצש"ק סעודת "מלווה מלכה" מרשימה שתשלב בתוכה את סיום המסכת. חבריו בישיבת "רבי חיים עוזר" באו לשמחו. בעיצומה של הסעודה הגיע  ראש הישיבה הגאון רבי מנחם צבי ברלין שליט"א. בדבריו פתח ואמר לתלמידו: הביט וראו, אנו חוגגים כאן סיום מסכת שזכה לסיים הבחור היקר חיים בן ציון  שנולד חולה מאד וסובל סבל רב כל חייו, יש לו את כל הסיבות שבעולם להיפטר מללמוד בעקבות סבלו הרב, אך חיים בן ציון לא מחפש תירוצים! הוא רוצה לדעת ש"ס! לזכות להיות בן תורה! וב"ה זוכה היום לסיים  עוד מסכת  בש"ס.

והוסיף, שימו לב למקום שבו אנחנו נמצאים- על גג בנין גדול שכולו מעצמה של חסד. עשרות רבות של מתנדבים מפעילים אותו. אלפים קבלו ומקבלים עזרה וסיוע בנפש חפצה ללא כל תשלום. מי הקים את כל האימפריה הזו?! האיש הצנוע הזה היושב בירכתי האולם: הרב פירר! אתם יודעים תלמידים, האיש הזה לא התחיל כך, כשהוא התחיל הוא היה אברך צעיר ,שקט וצנוע מטבעו, ללא ממסד, ללא תורמים, ללא סיוע, הוא היה לבד! לבד! אך הוא יצא לדרך  כי הוא האמין שעשייתו נצרכת לציבור! הביטו וראו למה הוא הגיע! אני פונה אליכם: הפיקו לקחים לעצמכם!  אני רוצה לראות את הרב פירר שבכם בהקמת עולה של תורה וחסד! בכל אחד מכם מסתתר  "כוח מנהיגות"  כל אחד מכם יכול ומסוגל להיות תלמיד חכם ומשפיע מחכמתו ויראתו על כלל ישראל! מי ראש ישיבה, מי דיין מי רב קהילה, ומי מחבר ספרים, אמרו לעצמכם מסוגלים אנחנו! יכולים אנחנו! רק במטותא ממכם  אל נא תישארו קטנים! הוציאו את הרב פירר שבכם מ-הכוח אל הפועל. תבנו ותקימו לתורה ולתעודה.                           

בפרשתנו  "ויקהל"  מתארת התורה את חריצותם של ישראל בהבאת תרומתם למשכן ה': " ויצאו כל עדת  בני ישראל מלפני משה, ויבאו כל איש אשר נשאו לבו, וכל אשר נדבה רוחו".  (שמות ל"ה כ'- כ"א). מהו ההבדל בין "איש אשר נשאו לבו" לבין "אשר נדבה רוחו"?!

ה-אור החיים הק' המבאר את ההבדל בין "איש אשר נשאו לבו".  לבין: "נדבה רוחו" פירוש:  "דע כי יש שתי הדרגות במתנדבים, האחד: הוא המתנדב ברצון נפשו כפי יכולתו וערך ממונו, ולזה יקרא: "נדבה רוחו", לשלול שאינו עושה הדבר כמו צער בנפשו.  והשני: הוא המתנדב יותר מיכולתו מגודל טוביות לבו, ולזה יקרא: "נשאו לבו" פירוש: שהלב מנשאהו ומעריכו בערך עשיר יותר ממה שהוא לתת דבר יקר."

כלומר, בנדבת המשכן התייצבו שני סוגי יהודים מתנדבים , האחד המתנדב  החי את המציאות הטבעית שלו , ובודק בכיסו את יכולתו הממונית, ובשמחה רבה תורם כפי יכולותיו  את תרומת ה', זהו: "איש אשר נדבה רוחו". אך יש את היהודי חם הלב אשר גודל השעה וההזדמנות לזכות להיות חלק במשכן ה', הוא כלל לא בוחן את יכולותיו הכלכליות הריאליות! אלא  הוא מתעלה מעל עצמו ויכולותיו כי "נשאו לבו" מעל המציאות לזכות להיות חלק ממשכן ה'.

ומסיים את דבריו הקדושים: "ולזה אמר כי בישראל נמצאו ב' סוגים הנזכרים, ופתח במעולה שבשניהם ואמר "כל איש אשר נשאו לבו", ודקדק לומר תיבת "איש" לשון חשיבות!, וכנגד השני אמר "וכל אשר נדבה רוחו" ולא אמר "איש" כי אינו חשוב בערך הראשון, וממוצא דבר אתה יודע כי לא היו בכל המתנדבים אלא ב' הדרגות,  וב' לשבח שנדבו בלבם ולא עשו הדבר בחסרון רצון הלב, אלא שאחד גדול מחברו ולזה דקדק לומר הביאו את תרומת ה' לרמוז לבחינת הנעלמת שרמז באומרו (פסוק ה') יביאה את תרומת ה' וכמו שפירשנו שם שיכוין אל המושכל ודבר זה עקרו בנדבת הלב והנה היא".." 

הרמב"ן מבאר את מעלת : "איש אשר נשאו לבו" בדברים נפלאים:  "ויבאו כל איש אשר נשאו לבו" - על החכמים העושים במלאכה יאמר כן, כי לא מצינו על המתנדבים "נשיאות לב" אבל יזכיר בהם נדיבות, וטעם אשר "נשאו לבו" לקרבה אל המלאכה:  כי לא היה בהם שלמד את המלאכות האלה מִמֶלמד או מי שאִימֶן בהן ידיו כלל!  אבל מצא בטבעו שידע לעשות כן "ויגבה לבו בדרכי ה' " (דברי הימים ב יז ו) לבא לפני משה לאמר לו:  אני אעשה כל אשר אדני דובר".

כלומר, מלאכת הקמת המשכן, כפי שמפרשת התורה, הייתה מורכבת ממלאכות רבות ומגוונות,  ולתוכן היו צריכים לצרף מחשבות רוחניות טמירות. לכאורה יהודי האחראי למעשיו , אמור היה להבין שלא לגשת למלאכה שאינו יודע את טיבה! והנה כאן לאור דברי הרמב"ן בהקמת משכן ה' נגשים אותם בעלי: "נשיאות לב" אל מלאכה שאיש לא למדם ואיש לא הדריכם כי אם רצון עז להיות שותף להקמת בית לשכינה הקדושה, מתוך אמונה תמימה  שבשעת מעשה ידעו  את אופן ביצוע המלאכה הציעו את עצמם למלאכה זו. דבר זה תמוה מאד, נתאר לעצמנו, להבדיל, שבנמל התעופה אחת הטיסות התעכבה, וכשבררו הנוסעים לפשר העיכוב נמסר להם שהטייס נתקע בפקק תנועה. היעלה על הדעת שאחד הנוסעים מרוב תשוקתו להמריא יבקש להטיס את המטוס למרות שמעולם לא ראה את תא הטייס מבפנים... אלא שעזה היא תשוקתו להמריא ע"כ הוא מציע את עצמו...    

בספר "אהל משה" מובאים דברי מרן המשגיח רבי יחזקאל לווינשטיין זצוק"ל שנשא בפני תלמידי ישיבת מיר בגלות שנחאי:  השקפת בני ישראל בבניית המשכן היוותה את התשתית הראויה לקיומינו בכל מצוות התורה. ע"כ שומה עלינו להתבונן במאפיינים של שתי הדרגות הנפלאות בעבודת המשכן: "נשאו לבו" ו- "נדבה רוחו".

נראה שיסוד הדברים נעוץ בדברי הרמב"ן: " אבל מצא בטבעו שידע לעשות כן "ויגבה לבו בדרכי ה'". מה פשר הדבר: "מצא בטבעו"? כיצד מצא האדם בטבעו שהוא יודע לטוות צמר למרות שמעולם לא ניסה זאת? התשובה היא: "ויגבה לבו בדרכי ה' "  מבאר זאת  מרן הגר"ח שמואלביץ זצוק"ל במאמר על מידת "הנכבדות" שהיא הגאווה החיובית... שם הוא מבאר בהרחבה על תכונה חיובית זו שמקורה נמצא בפסוק: "ויגבה לבו בדרכי ה' " ומטרתה לרומם את האדם  שיחוש  את חלקיו הרוחניים ועי"כ  בנקל יוכל לדחות בבוז את פיתויי היצר הרע אשר מנסה להשפילו אל תהומות החטא, אך מלבד זו יש פן נוסף ל-"ויגבה לבו בדרכי ה' " והוא "לאזור אומץ" בעשייה במלאכת ה' למרות שאין לו כל ניסיון בתחום!! וז"ל :

"אדם רגיל בראותו משימה גדולה וכבדה זו: "לחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף ובנחושת, ובחרושת אבן למלאת ובחרושת עץ לעשות בכל מלאכת מחשבת" והוא הדיוט באומנות זו ומימיו לא התנסה בכך, היה מרים את ידיו בייאוש ואומר- איך אוכל לקבל על עצמי לעשות דבר שאין לי בו שום מושג?! אולם אלו אשר נשאם לבם, באו לפני משה בעוד ובביטחון ואמרו: "אנחנו נעשה ככל אשר אדוני דובר", בלא פחד ובלא חשש מקבלים הם על עצמם לבצע את כל אשר נדרש למלאכת המשכן, וזהו על ידי: "ויגבה לבו בדרכי ה' ", שאין גבול ואין תכלית למה שיש בכוחו של האדם הנכבד ובר המעלה לעשות, כיוון שאינו חושש שמא לא יצלח לזה, אלא בביטחון גמור הוא אומר: "אנכי אעשה כל אשר אדוני דובר" ובאמת על ידי כן יעלה בידו לעשות זאת".              

כלומר, כיצד ימצא האדם בטבעו תכונות וכישורים שלא ידע עליהם עד כה?! התשובה היא: "ויגבה לבו בדרכי ה'"  כאשר האדם מגלה אכפתיות ורצון עז שיתקיים  דבר ה', הוא פשוט: משכנע את עצמו "יכול אני" "מסוגל אני" ויוצא לדרך!! זהו: "ויגבה לבו בדרכי ה'" וכאשר יאמין בכוח זה פתאום יגלה בטבעו שיש לו את הכישורים האלו!! כי כשרוצים מאד מוצאים כוחות וכישורים!.    

נמצאנו למדים יסוד גדול לסוד ההצלחה בחיים, כמו  אותם יהודים אשר לבם נשאם ,ולא היה להם ניסיון קודם, ובכל זאת התייצבו לפני משה רבנו ואמרו: אנו מסוגלים!  אנו נעשה ונצליח בעזרת ה'!  כך כל יהודי באשר הוא אשר נקלעה בדרכו הזדמנות לעשות לכלל ישראל, אך הוא דל באמצעים ובכוחות, בודד הוא וללא כל מנגנון, עליו לזכור את אשר אמר מרדכי לאסתר המלכה: "אם החרש תחרישי בעת הזאת"  "מי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות "וכו' לכל יהודי יש את ההזדמנות להיות בבחינת: "רווח והצלה ליהודים"  כאן אין מקום לענווה מזויפת בסגנון של: קטן אני.. חלש אני... מי אני בכלל... כפי שהיה אומר מרן הגר"ש רוזובסקי זצוק"ל: על האדם להתרומם ולהתנשאות! מעל חולשותיו  כאשר עסקינן באפשרויות  רוחניות הבאות לפתחו. ובכך הוא רואה את כל העולם בצורה אחרת. כפי שחנכה תורת סלבודקא על "גדלות האדם" כי אדם גדול – רואה את הכול בגדול! אך אדם קטן רואה את כל העולם בקטן...      

ואם חושש הוא מקולות פנימיים של "מורך לב". עליו להתבונן באותם אנשים שהתורה הגדירה אותם: "נשואי לב" שהיו הנחשונים להקמת בית ה', וזכות ראשונים שמורה להם. כך יעשה את  הצעד הראשון בדרך אל ההצלחה , וכשיאמין שהוא יכול, ייתן לו ה' גם את העצות והסיוע המעשי להגיע לידי כך. כפי שמלמדנו המהרש"א על דברי הגמרא: "בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו" שואל המהרש"א מדוע  הסיומת היא ברבים - '"מוליכין אותו" על כך הוא משיב: "… דלא קאמר שמוליך אותו הקדוש ברוך הוא, אלא מוליכין אותו, והוא על פי מה שכתבנו בכמה מקומות שכל מחשבה, ודיבור, ומעשה האדם הנה הוא בורא לו מלאך לפי ענינו אם לטוב אם לרע… (חידושי אגדות  מכות י' ) רואים מכאן מה רב כוחה ועוצמתה של מחשבה הבוראת מלאך שיעמוד לצדו של יהודי החפץ לממש את יכולותיו, הוא כבר לא לבד! מלאכים מלווים  אותו,  למעשים שינציחו את חלקו במלאכת ה'.

נסיים באמרתו המפורסמת של רבי מרדכי גיפטר זצוק"ל שהיה רגיל לומר לתלמידיו : "המינימום שהקב"ה רוצה מאתכם הוא המקסימום האפשרי!"