מדי שבת בשבתו, לאחר דרשתו של הרב, היה עולה "טוביה כויפר" אל בימת בית הכנסת, והיה חוזר בכח חקיינותו על דרשת הרב בשלימותה. אלא מאי? שלחקיינות זו התלוותה אחותה הסוררת - הליצנות, בעזרתה היה "טוביה כויפר" מבקש לקרר את עוצמת הדרשה ולחלל את קדושתה.
"ראו" - היה נוהג טוביה לומר בסיום "דרשתו" - "מה ההבדל ביני ובין הרב? הוא מדבר ואני מדבר. לא דברים אחרים אני אומר, אלא אותם דברים ממש, הלא כן? אם כן מדוע אתם בזים לי, והרי רוחב ידיעותי כידיעותיו של הרב. מדוע אותו תכבדו ובי תמאסו?" כשהיו הדברים יוצאים מפיו של פוקר זה, היו בני הקהילה כובשים את פניהם בקרקע ושותקים.
בצר להם, פנו בני הקהילה אל רבם ושטחו בפניו את כאבם על עלבונה של תורה. הרב הבטיחם כי בשבת הקרובה ישיב לו ל"טוביה כויפר" כגמולו, שהרי יצאה חוצפתו של טוביה מביזוי הרב ונכנסה לכלל בזיונה של תורה.
בשבת, לאחר שסיים את דרשתו, לא יצא הרב מבית המדרש כהרגלו, נתיישב במקומו והמתין ל"הצגתו" של המשכיל הכפרי. "טוביה כויפר" עלה כהרגלו אל הבימה, היטיב את בגדיו, והחל לחזור על דרשת הרב מילה במילה. הרב האזין לדבריו בקשב רב, וחייך כאשר חיקה טוביה את תנועותיו. לאחר שסיים את "דרשתו", פנה טוביה אל הציבור ושאל כדרכו: "נו... מה תאמרו? מה הבדל יש ביני ובין הרב?"
הרב קם ממקומו ועלה אל הבימה. דממה השתררה בבית המדרש.
"שאלה טובה שאלת טוביהל'ה", פנה הרב לחצוף, "אלא שכדי להשיב לך אבקש לשאול שאלה".
"שאל, רבי, שאל" לעג טוביה.
הרב שאל: "אתה טוען שאין הבדל בינינו ואם כן, ודאי שמצוי אתה היטב בדיני כשרות, עליהם אמון אני. ובכן, אמור נא לי טוביה, כיצד יתכן כי תרנגולת שנשחטה כראוי ולפי כל ההידורים והחומרות, ואף בסכין כשרה, ובנוסף לזאת נמלחה כדת וכדין, ואף על פי כן תיאסר באכילה?"
טוביה שתק, אימץ את מוחו עד שקמטים נחרשו במצחו. חשב וחשב, אך תשובה לא הצליח להשיב.
"ובכן טוביה, אענה לך", השיב הרב, "יתכן שתישחט תרנגולת בסכין כשרה ועל ידי שוחט ירא שמים, תיבדק בכל הבדיקות הנדרשות ותימצא כשרה ומהודרת, ואף על פי כן תאסר באכילה, וזאת משום שנתבשלה בקדירה טריפה! אתה מבין טוביה? אותה תרנגולת, אותו שוחט, אותה סכין, זו טריפה וזו מהודרת. מכאן אתה למד כי גם לסיר שבו נתבשלה התרנגולת נודעת חשיבות רבה והוא משפיע על כשרותה.
האזנתי לדרשתך ואמת דיברת, לא הוספת ולא גרעת מדברי מאומה, אלא שההבדל בינינו הוא הכלי שבו נאמרו הדברים. אפשר שיאמר אדם דברי תורה כשרים למהדרין, אלא שמתוך שהכלי טרף, נטרפו דבריו".
הרב סיים את תוכחתו, וטוביה ירד מן הבימה אבל וחפוי ראש.
אומנות הקדושה
התורה מונה את התכונות הנדרשות לאומנים שהופקדו על יצירת כלי המשכן, וזה לשונה: "וכל חכם לב בכם יבאו ויעשו את כל אשר ציוה ה'" (שמות ל"ה, י'). חכמת לב זו אין אנו יודעים את מהותה, אך ברור כי תכונה נעלמת זו, הכרחית היא לייצור כלי המשכן.
גם התמקדותה של התורה בתכונותיו הייחודיות של בצלאל בן חור, שניצח על מלאכת האומנים אינה מסתכמת ביכולותיו האמנותיות, אלא דווקא באלו הרוחניות באומרה: "וימלא אתו רוח אלהים, בחכמה, בתבונה ובדעת ובכל מלאכה. ולחשב מחשבות לעשות בזהב ובכסף ובנחשת...ולהורות נתן בלבו הוא ואהליאב בן אחיסמך למטה דן. מלא אותם חכמת לב לעשות כל מלאכת חרש..." (שמות ל"ה, ל"א-ל"ה).
מתיאורים אלו עולה כי כדי להימנות על אמני המשכן, נדרש האדם ל"רוח אלוקים", ל"חכמה, תבונה ודעת" וכן ל"חכמת הלב". זאת בעוד שבתכונותיו האמנותיות והמקצועיות אין התורה עוסקת כלל. האין בכך תימא?
כדי להבין זאת יש צורך להתחקות אחר הגדרתה של "חכמת לב" זו, ולהבין את מהותה.
בעולמנו החומרי חיבורם של שני עצמים זה לזה, מותנה בצמצום המרחק המפריד ביניהם. על כן כאשר מחבק האדם את חברו, מלמד הדבר על חיבור הגופים. ומה בדבר המחשבות? האם ניתן לחבר בני אדם אף במחשבתם. לכאורה הדבר אינו אפשרי, שהרי מופשטת היא המחשבה, אינה מוגדרת במקום ובזמן ואף למדידה אינה ניתנת? כיצד נדביק מחשבות זו לזו?
קצה החוט לפתרון התעלומה נעוץ בשאלה האם נצליח לגלות נקודת חיבור כלשהי המחברת בין המחשבה המופשטת לבין המימד החומרי. אם אכן נצליח במשימתנו, יסייענו הדבר ללכוד את המחשבה החמקמקה והמופשטת בחושינו החומריים, ולמששה בחושינו. הבה ננסה.
ראשית, על אף שהמחשבה כשלעצמה מופשטת היא מסממני החומר, נאחזת היא במציאות החומרית, הלא הם מעשיו של האדם. מעשי האדם החומריים פרי המחשבה הם וממנה הם באים. הווי אומר: מחשבתו של החייט נתפשת בבדים אותם הוא תופר, ומחשבתו של הנגר הינה חלק בלתי נפרד מן השולחן אותו בנה. כאשר מתבוננים אנו על בול העץ שהפך לשולחן, יודעים אנו כי הדבר קרה בעזרת מחשבתו של הנגר. אמור מעתה: כל עוד עומד השולחן על תילו, טומן הוא בחובו את מחשבת הנגר.
מעשי האדם משמרים את מחשבותיו ואף מעניקים להם תוקף חומרי הנקלט בתודעתנו החושית. מעתה, יש בידינו קצה חוט להדבקת המחשבות. כאשר האדם מתבונן ביצירת הנגר ויורד לסוף דעתו ומשיגה במחשבתו, הופכת מחשבתו לזהה בידיעותיה למחשבת הנגר, וזהו חיבור המחשבה. בעוד שלחיבור עצמים גשמיים נדרשים אנו לצמצום המרחק, לחיבור המחשבות נדרשת שלימות ההשגה. התאמה זו היא המחברת את מחשבות המתבונן והנגר.
סוד הדביקות
כשם שהשגת תכלית מחשבתו של הנגר מביאה את המתבונן לדביקות בנגר ובמחשבתו, השגת מעשה הבריאה תוביל את המתבונן להדביק את מחשבתו במחשבת הבורא. השגה זו נקראת בפי חכמינו – דביקות!
מושג הקדושה נולד אף הוא מיסוד רוחני זה. מפני מה נתקדשו החיים? מדוע נשתנו חייהם של בעלי החיים מחייהם של בני האדם? מפני מה אוסר ערך קדושת החיים את נטילת חיי האדם, בעודו מתיר ליטול חיי הבהמה?
בנתינת החיים בגוף האדם מתגלה לעינינו מחשבת הבורא החפץ בחייו של האדם. הבנה זו מקדשת את חייו של האדם. לעומת זאת, מגלה התורה כי אין מחשבת הבורא חפצה בבעלי החיים כשלעצמם, אלא שהם נבראו לצורך האדם ובהתרת בשרם פקעה קדושת חייהם.
מתוך התבוננות בבריאה ובתפקידה למד המתבונן על מחשבת הבורא ומתוך כך מדבק הוא את מחשבתו במחשבת בוראו והיו לאחד.
קדושת ה"כלי"
כאשר מצווה הקב"ה את משה על בניית המשכן וכליו והכנת בגדי אהרן הכהן, השיג משה בדעתו הטהורה את תכלית מחשבת הבורא, אלא שליצירתם נדרש הוא לאומנים. הצלחתם של אומנים נמדדת בהשגתם את מחשבת הבורא בציוויו, השגה זו היא שתפיח קדושה בדומם ותכשירו לתפקידו. לשם כך נדרש משה לאומנים "חכמי לב" ויראי שמים, תכונה זו היא שתעזור להם להשיג את מחשבת בוראם, השגה זו היא שתקדש את המשכן וכליו ואת בגדי אהרן.
חשיבות רבה נודעת למחשבתו של האומן. מחשבה זו עתידה להשפיע באופן משמעותי על המשתמש בכלים אלו. כאשר עוסק האומן במחשבות קדושה בעת יצירתו תשפיע קדושה זו על המשתמש בכליו. לעומת זאת, אם בשעת יצירת הכלים טורדות את מוחו מחשבות שאינן טהורות, תשפיע טומאת מחשבותיו על הכלי, וממילא על המשתמש בו.
יש לייחס חשיבות רבה ל"כלי" המשפיע תורה, למורה המלמד. למדרגתו הרוחנית של המורה ולטהרת מחשבתו השפעה מכרעת על התפתחותם הרוחנית של תלמידיו ועל התקדשותם.
הידע התורני בכל רבדי התורה ומכמניה, אין היא מעידה על קדושתו וטהרתו של המלמד. מה שיקבע את מדרגתו הרוחנית, זו קדושת מחשבתו, הלא היא יראת השמים "חכמת הלב".
הרשם עכשיו!
