קורח הוא אב טיפוס של 'בעל מחלוקת'. הוא ועדתו משמשים מודל קלאסי של בעלי מחלוקת, אשר אינם נרתעים מהכנסתו של העם למערבולת של שנאה ואיבה, והכל מתוך רצון להגשמת מאווייהם ומטרותיהם האישיות.

לא תמיד קלה מלאכת זיהויים של בעלי מחלוקת. הם מתעטפים באיצטלה חסודה של מי שמאבקו הוא לשם שמים ולטובת הכלל, אך שבע תועבות בליבם.

הם פועלים לכאורה מתוך דאגה כנה לטובת העם, למען הצדק והשויון, בעוד שאין דעתם נתונה אלא לקידום אישי של מעמדם.

מניעיו של קורח היו אישיים. מה שנראה לו ככבודו האבוד, שימש כדלק לתבערת המחלוקת שהוא הבעיר נגד משה רבינו. חכמינו מגלים לנו טפח ממה שהסתתר תחת הטענה (במדבר ט"ז, ג'): "כי כל העדה כולם קדושים, ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה'".

זרע הפורענות נבט עם מינויו של אליצפן בן עוזיאל כנשיא שבט הקהתי. הנשיאות ניתנה לבנו הקטן של קהת, כלומר, דלגו עליו, על קורח. הקנאה לא נתנה לו מנוח, והוא החל לחרוש מזימות, כיצד יוביל את עצמו אל כתר הנשיאות המיוחל.

בזאת נחשפת לעינינו תהום עמוקה בנפשו של האדם, גם זה אשר גובהו כגובה ארזים, שזכה להימנות עם בני השבט הנבחר ולהתקרב אל ה' יותר מכל שבטי ישראל, כשל. קורח גם זכה להיות בן המשפחה המובחרת בשבט זה – בני קהת – נושאי ארון הברית וכלי הקודש.

לא ביום אחד ניתן להרים את נס המרד בתורת משה. לשם הצלחת המאבק זקוק היה קורח למחנה נרחב של תומכים שיעמוד לימינו. רק כך יוכל להבטיח לעצמו תוצאות חיוביות. בשיחות ובאמצעי פרסום נוספים נוצר אותו חוג תמיכה, שנודע מאוחר יותר כעדת קורח.

קורח בנה מודל של מסכנות שאין שני לו, וכך הוא קנה את לב ההמון. הוא בא עם מסר חברתי, הוא בנה אידיולוגיה שתתן את הצידוק המוסרי להבערת אש המחלוקת.

קורח ידע שהוא לא יוכל לצאת למאבק גלוי נגד בחירתו של אליצפן בן עוזיאל. אף שלדעתו היתה דרישתו מוצדקת לחלוטין. הוא הבין יפה כי מאבק כזה יהיה מאבקו הפרטי, ואף אחד לא יצטרף אליו כדי לקדם את עניניו הפרטיים. מה לאחרים ולטובתו האישית, אשר ככלות הכל בכפירה יסודה? קורח מבין כי עליו לשוות למאבקו אופי של מאבק ציבורי. מה יפה יותר ממאבק למען שוויון, מאבק שבו הוא דורש בעצם את טובת הכלל?

עתה, כאשר המאבק נושא אופי ציבורי, האוזניים קשובות. מחנה תומכים ניצב מאחורי אותו מסית המערער על מתן תורה משמים ועל נבואתו של משה רבנו.

הגרעין המורחב נוצר בדרכי שכנוע. הוא עצמו נמנה על גדולי הדור ומאתים וחמישים ראשי סנהדראות עומדים לימינו. הגרעין הראשון שנסחף אחריו היה מורכב ממנהיגי העדה, אלו אשר ישבו עם משה רבנו בכל אסיפה ציבורית.

קורח התקנא גם במעמדו של אהרן, אך מה הועילה משטמתו? האם הזיק לאהרן? האם פגע במשה? לא ולא, הוא פגע רק בעצמו, במשפחתו ובכל הנספחים אליו.

נשאלת השאלה: כלום קורח לא ידע שמשה רבנו הוא שליח ה'? מדוע יצא למלחמה שסופה האבוד ידוע מראש?

התשובה היא שקורח אכול היה ברגשי קנאתו, עד שמוכן היה להפסיד הכל, ובלבד שייפרע מזולתו.

מפורסם הוא המשל אודות שניים שהלכו יחדיו, חמדן וקנאי. פגע בהם מלך ואמר להם: "יבקש אחד מכם דבר מה – ואתן לרעהו כפליים! מי מכם מוכן לבקש?"

חשב החמדן: אם אבקש אני, אקבל רק חלק אחד. יבקש הוא – ואקבל כפליים!

נמנע ולא ביקש דבר.

הקנאי חשב: אם אבקש אני, יקבל הוא כפליים! קינא מראש בחלקו העודף של חברו, ולא ביקש דבר...

המלך צפה זאת מראש, חייך וביקש להמשיך בדרכו. ראה זאת הקנאי וקרא ברגע האחרון: "אדוני המלך, יש לי בקשה!"

עצר המלך והיטה את אוזנו.

אמר הקנאי: "אדוני המלך, צווה נא לנקר לי עין אחת!"...

זו היא דרכו של קנאי. מסכים הוא שינקרו את עינו האחת, ובלבד שינקרו לרעהו שתיים!

כמה מתבזים הם בני האדם עבור הכבוד! כמה אנשים מאבדים את ערכם בעיני הבריות ברודפם אחריו! זאת, נוסף לעובדה שלא ישיגוהו, כי הרודף אחר הכבוד, הכבוד בורח ממנו...