ברואי תבל מתחלקים לארבע מחלקות: דומם, צומח, חי ומדבר. כשם שקיים שוני מהותי בין האדם לבין יתר ברואי תבל, באשר רק האדם הוא זה שנברא בצלם אלוקים, כך נבדלת מעלתם של ישראל בצורה מהותית מכל שאר האומות. זאת מפנ שרק הם זכו להתעטר בתואר 'בנים למקום' וקמו מהם נביאים שדבר ה' נשמע מפיהם.



בעוד שבצומח טבועה סגולת הטבע שהיא הצמיחה, ובחי- הסגולה הנפשית שהיא תכונת התחושה, ובאדם טבועה הסגולה השכלית, הרי שבנביא טבועה הסגולה האלוקית. הוא שונה ומרומם מכולם.



הנבואה היא דרגת שיא של המין האנושי, הפסגה שאליה יכול להתעלות אדם קרוץ חומר. דמותו של הנביא נמצאת מעל למגבלות הגוף, המקום והזמן ומשוללת חולשות אנושיות. הדוגמה ההיסטורית לילוד אישה שהתעלה מעל צורכי הגוף, הוא משה רבינו, אבי הנביאים. משה רבינו שהה ארבעים יום וארבעים לילה בהר סיני, לחם לא אכל ומים לא שתה.



הופעתו הייחודית של משה רבינו, אבי הנביאים, מלמדת על מעלתו של העם כולו. אמנם לא כל היהודים זכו לנבואה בפועל, אבל כל יהודי הוא נביא בכוח. אלא שיש צורך במילוי תנאים רבים, כדי שנבואתו תוכל לצאת מן הכוח אל הפועל.



אכן, בימים עברו היתה הנבואה חזון נפרץ בעמנו. מעיינות של שפע קודש זרמו בעם הנבחר, וכל מי שהכשיר את עצמו, בא ושאב מלוא חופניים רוח חוכמה, דעת והשגת אלוקות. כיתות שלמות של 'בני הנביאים' היו לומדות ומרגילות את עצמן בהכנות הנדרשות, כדי שתשרה עליהן רוח ד'.



הנבואה ששרתה בעם לא היתה רק לצורך העברת מסרים שמימיים, הוראות או הגדת עתידות. היא יצרה מצב רוחני גבוה של העם כולו. כל אחד היה רשאי בימים ההם לגשת אל הנביא ולבקש ממנו שיתווה לו את דרכו המיוחדת בעבודת ד', ויורה לו מהו התפקיד הייחודי של נשמתו בעולם הזה לשם הגשמת ייעודה.



הנבואה המפעמת בעם זכתה להערכה ולהכרה גם אצל אומות העולם. גם הגויים הכירו, כי ד' מגלה את סודו לעבדיו הנביאים ומגיד להם את העתיד לקרות. לדוגמה: כאשר נכשל מלך ארם פעם אחר פעם במארבים שהציב לישראל, זאת בעקבות אזהרותיו של הנביא למלך ישראל, ידעו עבדיו לומר לו: "הנביא אשר בישראל מגלה למלך את אשר תדבר בחדר משכבך" (מלכים ב', ו', י"ב).



כוח הנס והמופת שנמסר ביד הנביא היה מפורסם בגויים, וכתוצאה מכך התקדש שם שמים בעולם, כאשר ראו כיצד מחולל הנביא שינויים בטבע וגוזר על הבריאה שתעמוד ממהלכה הרגיל. בעת שנרפא נעמן שר צבא ארם מצרעתו בעצת אלישע הנביא, הוא התפעל מן הנס, עד שזנח את כל אמונותיו הכוזבות באלילי עץ ואבן, והכריז: "ידעתי כי אין אלוקים בכל הארץ, כי אם בישראל" (מלכים ב', ה', ט"ו).



כמו כן, רואים אנו בעליל את כוח ההשפעה העצום שהיה לנביא מישראל על יושבי עיר שלמה. נבואתו של יונה בן אמיתי לאנשי נינווה חוללה מהפך מקיף והביאה את כולם לתהליך עמוק של תשובה. הגויים האמינו באמונה שלמה בשליחות הנביא, ועשו הכול כדי להעביר את רוע הגזרה.



הפילוסופים הקדמונים, כאריסטו וחבריו, ניסו גם הם להשיג נבואה, ודימו להגיע אליה על ידי מחקר ומדע. הם השקיעו את כל ימיהם בפיתוח השכל והאינטלקטואל. הם היו פורשים מחברת בני אדם ומתבודדים במערות ובמדבריות, במטרה לזכות להשראה. כאשר נואשו מהשגות, כפרו בנבואה בטענה: "וכי מי ראוי להשראה אלוקית יותר מאיתנו?!"



נעלמה מעיניהם הידיעה כי הדרך להשגת הנבואה אינה עוברת דרך פיתוח השכל בלבד, אלא קשורה בעיקר לעבודת המידות, להתקדשות ולהטהרות, באמצעות קיום המצוות. דרך זו סלולה רק לבני עמנו. לדרגה שיכול להגיע יהודי פשוט, לא יוכל להגיע  גם הגדול שבפילוסופים, למרות השכלתו ומחקריו.



אמנם מאז ימי אנשי כנסת הגדולה ננעלו שערי הנבואה, אך עובדה זו אינה גורעת ממהותם וממסוגלותם של בני עמנו. כולם נושאים את היכולת הרוחנית לראות מראות אלוקים ולהתעלות עד לזיכוך מוחלט של החומר. לכך ייחל משה רבינו ואמר: "ומי יתן כל עם ד' נביאים" (במדבר י"א, כ"ט). ללמדנו, שכל אחד מישראל מסוגל להזריח על נפשו את אור הנבואה.