אימרה מפורסמת היא, כי מי שאינו חש כי מצוי הוא בעיצומה של מערכה מול יצרו, בוודאי כבר הצליח היצר לנצחו, והוא שבוי ברשתו בתנאים מבישים...

השוני בין מלחמה בשדה הקרב למלחמת היצר הוא, שהמלחמות האנושיות מוגבלות בזמן ולא תוכלנה להימשך לעולם. לעומת זאת, מלחמת היצר מתארכת ונמשכת כל עוד נשמת האדם באפו. מעבר לכך, אויב שינוצח, בדרך כלל, לא ישוב להתמרד. גם אם לעתים יפרוץ מרד, הוא ידוכא. קיני ההתנגדות ימוגרו והמאבק יסתיים. במלחמת היצר, גם אם יבחר האדם בטוב, לעולם לא תסתיים המלחמה. היצר ימשיך לתקוף, וחייליו יסתערו גלים גלים ללא הפסקה.

*

הכלל הראשון הקשור לדרכי ניהול המלחמה הפנימית שמנהל כל אדם- מלחמת היצר, הוא גם הכלל האנושי היסודי המתבקש במלחמות אנוש: להתאזר בגבורה ולא להיתקף בפחד או במורך רוח. התורה מצווה על יוצא הצבא (דברים כ', א'): "כי תצא למלחמה על אויביך, וראית סוס ורכב עם רב ממך, לא תירא מהם".

אין כוונת התורה שיתמלא האדם ביטחון עצמי מופרז. לא כדי להגביר את תחושת הגאווה בא הכתוב. ההתעלות מעבר למורא המלחמה - יסודה בהישענות מוחלטת על הבורא, שלא ייבצר ממנו דבר. הימצאות הקב"ה בקרב מחנה ישראל היא הנוסכת עידוד ותקווה בלב אנשי הצבא, לבל יירתעו מול כל אויב אפשרי.

הדרישה שלא להתיירא בעת הקרב, נאמרה גם במלחמת היצר. במערכה זו ניצב האדם מול כוחות הגדולים ממנו בעצמתם, אך אל לו ליפול ברוחו. גם במצבים הקשים ביותר אין להתייאש. הבא להיטהר, מסייעים בידו ממרום לעמוד בכבוד במערכה וגם לנצח.

*

כלל נוסף נאמר בדרכי הלחימה. יש להשתמש בתחכום כדי להתגבר על האויב. אסטרטגיה מוצלחת יעילה לא פחות, ולעתים אף יותר, מעצמת הנשק וכלי הלחימה.

שלמה המלך, החכם מכל אדם, קובע (משלי כ"ד, ו'): "כי בתחבולות תעשה לך מלחמה". ללא נקיטת אמצעים מתוחכמים, עלולה המערכה להסתיים בכישלון (שם י"א, י"ד): "באין תחבולות יפול עם".

במלחמה הרוחנית, כבשאר המערכות, האדם זקוק למרב התחכום כדי להצליח לעמוד במשימה הסבוכה העומדת לפניו. בניהול מלחמה זו, קיים כלל מפורסם (תהלים קי"ט, צ"ח): "מאויבי תחכמני". מפעולות האויב, מהתקפותיו ומתחבולותיו ניתן ללמוד רבות.

אחד העקרונות הראשיים שניתן ללמוד מהיצר הרע הוא, שאין לבוז לקטנות. לעתים מופתעים אנו להיווכח אילו מאמצים משקיע היצר כדי להפיל את האדם בפח של עבירה אחת, הנראית בעינינו קטנה יחסית.

על הנחש הקדמוני, המסמל את היצר הרע, נאמר (בראשית ג', ט"ו): "והוא ישופך עקב"  - דרכו להערים על האדם על ידי נשיפות בעקבו, על ידי מתקפות על דברים קלים שהאדם דש בעקביו. היצר אינו מזלזל בכל אלו, ביודעו כי אם יצליח במשימתו, נשיפתו עתידה לתת את אותותיה בכל הגוף.

*

כלל נוסף מסר בידינו דוד המלך, בספר תהלים (נ"ה, י"ט): "פדה בשלום נפשי מקרב לי, כי ברבים היו עמדי". לא ניתן לנהל מערכה, אלא בשעה שכל החיילים פועלים במשולב ובאיחוד לבבות. כוח הרבים הוא המסוגל לעמוד בקרב. אם, חלילה, יתגלעו מחלוקות ופירוד לבבות בשורות הלוחמים, לא יהיה ביכולתו של הצבא המאומן ביותר  להצליח בקרב.

זוהי סיבה נוספת להשתדל לשמור על אחדותנו, ובזכות זו נשוב מהמערכה כשעטרת הניצחון על ראשנו.

*

בעת היציאה למלחמה, התורה מצווה למנות כהן משוח מלחמה. תפקידו להחזיר לבתיהם אנשים שהתורה אינה מעוניינת שישתתפו במלחמה.

קבוצה זו כוללת כל מי שאירש אישה ועדיין לא נשאה, מי שנטע כרם וטרם חיללו ומי שבנה בית חדש ולא חנכו. גם מי שהוא בשנה הראשונה לנישואיו חוזר ממערכות המלחמה. לרשימת המוחזרים לבתיהם מ"חוסר התאמה" מתווספים גם מי שירא מהעבירות שבידו (דברים כ', ח'): "האיש הירא ורך הלבב".

שחרור מספר רב של אנשים ממעט את כמות היוצאים לקרב, אך האיכות היא הקובעת. יוצאי צבא העומדים ברמה הרוחנית הנדרשת מהם, גם אם מספרם מועט, סופם לנצח, וכדברי יהונתן בן שאול (שמואל-א' י"ד, ו'): "כי אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט".

בניגוד לחישובי בשר ודם, הריבוי הכמותי עלול להזיק. העם עלול לחשוב כי כוח זרועו הוא אשר עמד לו, כנאמר (שופטים ז', ב'): "רב העם אשר איתך מתתי את מדין בידם, פן יתפאר עלי ישראל לאמור ידי הושיעה לי".

*

התורה מצווה על כללי זהירות בענייני קדושה בשעת המלחמה: "כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע" (דברים כ"ג, י'). בזמן מלחמה הזהירות צריכה להיות כפולה ומכופלת, כי "השטן מקטרג בשעת סכנה".

הסיבה שהתורה מזהירה על שמירת המצוות ועל גדרי קדושה במחנה, מוסברת (דברים כ"ג, ט"ו): "כי ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחנך, להצילך ולתת אויביך לפניך, והיה מחניך קדוש, ולא יראה בך ערוות דבר ושב מאחריך".

הקב"ה נותן לאדם כוח לעשות חיל. הדברים ניכרים בצורה בולטת ביותר במלחמה. כלי הנשק, ההכנות הצבאיות והחיל הכבד הם חיוניים, אולם כל אלו אין בכוחם להנחיל את הניצחון, אלמלא עזרת הקב"ה.

כיוון שרק עזרת ה' היא העומדת לישראל, ברור, שכל המאמצים צריכים להיות מכוונים לכך שהשראת השכינה תמשיך לשרות ולהתעצם בקרב המחנה. אסור להרשות שיתגלו תופעות שליליות העלולות להרחיק את השכינה ממחנה ישראל.