ארבעה תאריכים בשנה נכתבו על ידי הנביאים וצוינו כימי צום. כל אחד מהם מהווה שלב נוסף במסכת החורבן. בעשרה בטבת החל המצור על ירושלים, בשבעה עשר בתמוז הובקעה חומת ירושלים על ידי האויב שצר עליה, בתשעה באב נחרבו שני בתי המקדש, ובתחילת חודש תשרי נרצח גדליה בן אחיקם, מנהיגם האחרון של יהודי ארץ ישראל לאחר החורבן. עם מותו בא הקץ לישוב היהודי בארץ באותה תקופה.

נקדים ונאמר, לעתים ניתכים אסונות על האדם באורח מפתיע לחלוטין. אולם למעשה, מרבית האסונות מתרחשים כתוצאה מהזנחה מתמשכת. בתחילה ההזנחה היא בדרך כלל מזערית. אך למרות זאת, החכם רואה את הנולד, אינו מזלזל בבעיה ושוקד על תיקונה. לעומתו, העצלן מתעלם מהבעיה, משלה את עצמו שלא קרה דבר משמעותי וממשיך בחיי שגרה. כתוצאה מכך, ההזנחה צוברת תאוצה עד שמתרחש "כמעט אסון". אולם אין זה סוף פסוק. מי שהתרגל לחיים קלים ונוחים, יעדיף לעצום עין. גם בשלב קריטי זה הוא עדיין בטוח שהכול יסתדר. גם כאשר הכתובת מופיעה על הקיר, והכול יודעים שהסוף קרב, הוא ממשיך להזניח את המצב מתוך עצלות ומתוך ייאוש. הוא מחליט שבין כה וכה אין מה לעשות, העניין נראה אבוד, ולדעתו, אין מה לתקן.

ארבעת הצומות מלמדים אותנו שהחורבן לא היה אסון בלתי נמנע. במשך שנים רבות התריעו הנביאים על ריקבון פנימי המתפשט בעם. הם הזהירו מפני השואה הצפויה, אך ללא הועיל!

כאשר התמלאה הסאה, החלו הצרות מבחוץ, האויבים החלו לאיים, להטיל מצור. גם באותה שעה עדיין לא היה מאוחר מדי. לו קראו את המפה בשלב זה, לו היו חוזרים לדרך הנכונה, היה האויב חוזר כלעומת שבא. אולם תושבי ירושלים בטחו בכוחם. הם אמרו שלעולם לא יבוא אויב בשערי ירושלים, ולכן הם המשיכו בשלהם עד הסוף המר.

מדי שנה אנו חוזרים ונזכרים בחורבן זה, חורבן שפצעיו עדיין לא הגלידו. בכל תאריך המציין שלב נוסף של החורבן, אנו עוצרים וגוזרים צום, ומכאן יוצאת קריאה להתבוננות ולתיקון המצב! יש כאן איתות מהשמים שאין זו גזרה שלא ניתן לשנותה, אלא הכול תלוי בנו. גם בשלב מתקדם, גם כשלכאורה הכול נראה אבוד, אם נשכיל להתעלות ולשפר את מצבנו הרוחני, תבוא הישועה!

בי"ז בתמוז הובקעה חומת ירושלים. חיל האויב פלש לעיר הקודש, הרג ולא חמל, טבח ולא ריחם. לאחר מכן, הוא המשיך לעבר הר הבית, לכיוון חומות בית המקדש. עדיין לא היה מאוחר מדי. עדיין יכול היה הגלגל להתהפך לטובה. עדיין יכול היה האויב לסגת וירושלים היתה יכולה להשתקם. שכן, כל זמן שהלב פועם, עדיין נותרה תקווה לחולה, המצב אינו אבוד. בשמים המתינו לתשובה מעומק הלב, לחרטה כנה. אולם מתוך עיוורון השלכנו את יהבנו על בית המקדש, תוך התעלמות מחובותינו כלפי השכינה השורה בו. לא תיתכן נאמנות חד צדדית. לדאבוננו, החורבן אכן התרחש!

ביום המר והנמהר, תשעה באב, עלה בית המקדש בלהבות. עם ישראל יצא לגלות, לדרך ארוכה ומיוסרת, לאלפיים שנות הפקת לקחים. דרך זו תסתיים רק כאשר נשוב בלב שלם לאלוקינו, לאמונתו ולמקדשו.

לצורך תזכורת עצמית זו ולצורך הפקת הלקחים אנו צמים בכל שנה ושנה בי"ז בתמוז - יום הבקעת העיר, ובתשעה באב - יום חורבן בית המקדש.

עם ישראל הוא עם חסון ובריא מבחינה רוחנית, אך חטאיו פוגעים במנגנון החיסוני והופכים אותו לפגיע לכל מחלה. בשעה זו עורכים הנגיפים מצעד ניצחון. הגויים באים וכובשים את העיר בניגוד למצופה, ומעבר לכל היגיון. וכך נאמר (דברים ל"ב, ל'): "איכה ירדוף אחד אלף, ושניים יניסו רבבה, אם לא כי צורם ומכרם וה' הסגירם!"

החטאים פרצו את החומה לפני האויב. אך עדיין במשך שלושה שבועות נאבק גוף האומה בפולשים הזרים, בנגיפים שתקפוהו. עדיין היתה אפשרות לקבל תרכיז חיסון שידביר את הנגיפים, שישיב את החוסן. אולם עם ישראל סירב ליטול את התרופה, ובית המקדש חרב.

השאלה הנשאלת היא מדוע ימי האבל הם מי"ז בתמוז ועד תשעה באב, מעת "התפרצות המחלה" ועד לנצחון הנגיפים, כלומר, עד ל"פטירה"? הן, לכאורה, היה מן הראוי לקבוע שבוע אבל לאחר תשעה באב. לכאורה, היה צורך "לשבת שבעה" על החורבן.

הסיבה היא כי בתקופה זו של ערב החורבן, עדיין יכול היה האבל להועיל, עדיין עשויה היתה התשובה לעזור, וגזר הדין יכול היה להתבטל. לעומת זאת, בתשעה באב, כאשר הפך החורבן לעובדה קיימת, כאשר שולחה האש בבית המקדש – מאז ואילך אנו מקילים את דיני האבלות! אמנם, יום תשעה באב הוא יום האבל הגדול, המרכזי, יום צום, בכי ומספד, יום שיושבים בו לארץ ואומרים "קינות", קוראים בקול בוכים את "מגילת איכה" - מגילת החורבן. אולם באותו יום, משעת הצהריים – השעה שבה החל בית המקדש לעלות בלהבות, והלך ונשרף באותו לילה וביום המחרת – מאותה שעה קמים מהישיבה על הארץ. מעתה, המבט מופנה לעתיד: אל חודש הסליחות שבא מיד לאחר חודש החורבן. מטרתנו לערוך חשבון נפש ולשוב בתשובה, ובעקבות כך יתוקנו חטאינו, ועם ישראל כולו יזכה לגאולה שלמה!