בעיצומו של חודש אלול הגיע חסידו של הרבי הק' מרוז'ין זי"ע להתברך לקראת השנה החדשה. שאלו הרבי: "נו, כיצד מתכוננים לקראת "יום הדין"?" השפיל החסיד את עיניו והשיב בתסכול: "השנה אינני עושה כל הכנה. בעבר, בכל ראש חודש אלול הייתי מקבל על עצמי חיזוקים שונים: התמדה בתורה, תפילה בכוונה, עבודת המידות, אלא שעבודתי היא קשה וסיזיפית. וכשאני בא לבית המדרש, איני מרוכז בתפילה. ובשעת הלימוד אני שוקע בשינה עמוקה... ומתעורר בקדיש הסיום... כך גם בעבודת המידות: אני מתחיל את היום בקבלות רציניות שמחזיקות מעמד שעות ספורות בלבד! פתאום הכל נשכח, ואני שב על אותם כשלונות שגרתיים, וכשאני נזכר ש-אלול היום...  תוקפות אותי מחשבות של ייאוש ותסכול! עם תחושות מרירות אלו אני מגיע לראש השנה - יום הדין. השנה, בר"ח אלול, החלטתי שהפעם אני לא מקבל על עצמי מאומה! כי אני הלא יודע עם מי יש לי עסק... אם לא מצפים לא מתאכזבים!"...

האזין הרבי לדבריו. פתח בפניו את ספר התהילים במזמור כ"ז "לדוד ה' אורי וישעי". בפרק זה מבקש דוד המלך ע"ה: "אחת שאלתי מאת ד' אותה אבקש..." הקשה הרבי: "מדוע מתנסח דוד המלך בנוסח: "אחת שאלתי" ולא - ביקשתי?! אלא שמבארים חכמי הסוד שכוונתו היא לנשמה האלוקית שבו. כלומר, "אחת שאלתי" מי זו אותה "אחת"? זוהי הנשמה הנקראת: "אחת", ועומק בקשתו היא, שיזכה לחבר את רמ"ח ושס"ה האברים החומריים עם נשמתו. אלא שנשמה זו: "מושאלת" לו!,  וכידוע דיני ה"שואל" חפץ מחברו הם הדינים המחמירים ביותר, עד כדי חיוב בנזקים שהתרחשו באונס! כיצד יכול אדם הקרוץ מחומר, להתחייב לשמור על נשמתו שמירה כה אדוקה עד שאפילו אונסים לא יתרחשו עמה?!

התשובה היא המשך הפסוק: "שבתי בבית ד' כל ימי חיי". נפסק בהלכה שיש אפשרות ששואל יהיה פטור באונסים, והיא: כאשר "בעליו עמו", אם אותו שואל שאל לדוגמה בהמה, והבהמה מתה, כשבעליה עמה בשדה. אזי השואל פטור. א"כ בנוגע לנשמה המושאלת לנו, כאשר אנו ספונים בבית ד', אנו נחשבים כגדר: "בעליו עמו"... ופטורים מאונסים. וע"כ, דבר ראשון יש לפתוח את היום באור חיובי, כשאתה בא לבית המדרש ללמוד ולהתפלל. בוא, בשמחה של מצווה, ובכובד ראש, והתחל את הלימוד או התפילה מתוך רצון לכוונה. אם במהלך הזמן נופלת עליך תרדמה. זה כבר נחשב לאונס או קרוב לאונס. עיקר העיקרים הוא: שאתה "רוצה" להתקרב לד'. אתה במעשיך מגלה רצון והשתדלות, התוצאות הן לא בידיים שלך.

רעיון זה אינו רק בבית מדרש, אלא גם בעבודתך. כאשר תתחיל את היום מתוך מחשבה בידיעה שהעולם כולו הוא של הקב"ה, ואתה רק 'אורח' בעולמו. ומתוך העולם הזה נותן לך השי"ת את פרנסתך. כשתפתח את יומך במחשבה של: "שיוויתי ד' לנגדי תמיד" - היום שלך ייראה אחרת. גם אם ח"ו תשתכח ממך מחשבה זו, עדיין יש לכך ערך רב. ע"כ, אל לך לחשוש מלקבל על עצמך קבלות טובות לקראת ראש השנה. כי הכלל הוא: "רחמנא ליבא בעי". הקב"ה רוצה את רצוננו להתקרב אליו".                 

בפרשת "כי תצא" אנו למדים על מצווה חריגה מכל המצוות שבתורה, מצווה שיוצאים בה ידי חובה דווקא כשלא מכוונים לצאת בה ידי חובה!... והיא מצוות "שכחה" בשדה. מצווה זו ניתן לקיים דווקא בהיסח הדעת! כאשר נשכחת אלומה בשדה תוך כדי עבודה, ובעל הבית נזכר בה, מצווה אותו התורה: "כי תקצר קצירך בשדה ושכחת עמר בשדה לא תשוב לקחתו - לגר ליתום ולאלמנה יהיה, למען יברכך ד' אלוקיך בכל מעשה ידיך" (דברים כ"ד י"ט).

שואל הרבי בעל ה"בני יששכר" מדינוב זי"ע: יש להתבונן בפשר מצווה זו. הלא למדונו רבותינו שהמצוות נועדו לחבר ולקשר בין הנשמה לגוף, בין היהודי לבוראו. וע"כ ככל שיתבונן היהודי עוד טרם קיום המצווה על תוכנה הנגלה לעין, ויכין ויקדש עצמו, אזי ככל שההכנה גדולה יותר כך החיבור וההתעלות יהיו גבוהים יותר. לאורם של דברים אלה יש להבין את מצוות "השכחה" שבשדה: מדוע נתקנה מצווה של "בדיעבד" הנעשית דווקא מחוסר דעת ומודעות?! ומה משמעותה לאלה אשר אינם חקלאים?

ומיישב תשובה נפלאה על דרך העבודה והחסידות: "הנה ידוע שכל מה שהאדם עושה בזה העולם, אין שום דבר לבטלה כנודע, ואפילו מחשבה שחשב לא תתבטל, כנודע מהזוהר הק' (חלק ג' קע"ח) על הפסוק: "מוריד שאול ויעל" (ש"א ב' ו') שאם לא עשה תשובה, רק 'שחשב' לעשות תשובה, גם מחשבתו לא תתבטל! ויורד לשאול ומצפצף ועולה. והנה אם מחשבה לא תתבטל, מכל שכן דיבור, ומכש"כ מעשה. והנה, אם מתפלל האדם שלא בכוונה, חס ושלום לומר שתהיינה מוצא שפתיו לריק, ומבואר בזוהר הק' (ויקהל ר"א:) שאותם אותיות נתונים המה בשימור תחת יד ממונה אחת, עד בא זמן אשר יתפלל האדם תפילה כזאת בכוונה, אזי יעלה גם את התפילות הקודמות! (שמעתי מאבי מורי שליט"א ראיה לדבריו, מנוסח התפילה: "שמע קולנו" ולא: "שמע בקשותינו" וזאת מפני שלעיתים יש בתפילתנו רק קול בלבד... וגם את זאת שומע השי"ת).  

ממילא מובן הדבר, שגם במצוות מעשיות אם עושה אותן האדם שלא בכוונה, חלילה לומר שתהיינה לבטלה לגמרי, רק עת לכל זמן ולכל חפץ תחת השמים, להעלות להשי"ת את כל המעשה אשר נעשה תחת השמש גם בלי כוונה".

ומסיים את דבריו: "והנה הסגולה הפרטית לזה, צוונו יוצרנו יתברך במצוות עשה "שכחת העומר", שהיא מצוה הנעשית בלי כוונה, ובקיימו המצווה הזאת, הנה המצווה הזאת תעלה למעלה גם בלי כוונה! אזי בסגולה הזאת תפרוש כנפיה לתימן, להעלות אתה עמה המצוות אשר נעשו דוגמתה דהיינו בלא כוונת מכוון. וזה שאמרה התורה בטעם המצווה - "למען יברכך ה' אלוקיך בכל מעשה ידיך" ולא אמר: "אשר תעשה" כמו שנאמר במצוות "מעשר" (שם י"ד כ"ט) כי כאשר לשון התורה הוא: "אשר" הכוונה למצוות הנעשות מתוך מחשבה בבחינת: "בינה ה-מאשרינו", אך כאן דווקא נקטה התורה בלשון: "בכל מעשה ידיך" שהכוונה שע"י המצווה הזאת הנעשית בהיסח הדעת, בדיעבד, בלא כוונה - "יברכך ד' אלוקיך" בכל מעשה ידיך הנעשים מבלי כוונה, כי המצווה הזאת תעלה את הכול".

בימי רצון אלו, עלינו לדעת במשנה חשיבות את הסגוליות של כל פעולה, רצון ומחשבה לתיקון המעשים. גם אם במבחן התוצאה אנו רחוקים מרחק רב מקו הסיום... אצל אבינו שבשמים לרצון וההשתדלות יש משמעות רבה.