התורה מצווה ללכת בדרכי ה', וכפי שנאמר (דברים י"ג, ה'): "אחרי ה' אלוקיכם תלכו". וכי ניתן לצוות על בשר ודם לבצע משימה כה נשגבה כהליכה אחר השכינה? אלא הלך אחר מידותיו של הקב"ה: מה הוא מלביש ערומים, אף אתה הלבש ערומים, הקב"ה ביקר חולים, אף אתה בקר חולים, הקב"ה ניחם אבלים, אף אתה נחם אבלים, הקב"ה קבר מתים, אף אתה קבור מתים. הליכה אחרי ה' משמעותה הליכה אחרי מידותיו וחסדו האין סופי.

המקובל רבי משה קורדובירו חיבר את ספר "תומר דבורה" שנסוב על העיקרון שהאדם חייב להידמות במעשיו לבורא. ספר זה סובב והולך סביב י"ג מידות הרחמים המנויות בדברי הנביא מיכה (ז', י"ח-כ'): "מי א-ל כמוך נושא עוון ועובר על פשע לשארית נחלתו, לא החזיק לעד אפו כי חפץ חסד הוא וכו'". הרמ"ק מבאר את מידות הרחמים של ה',ואת הדרך שבה אנו, בני האדם, מצווים לדבוק בדרכיו.

המידה הראשונה היא: "מי א-ל כמוך". ה' סובל עלבון. הוא מקיים בכל רגע את הבריאה למרות האנשים החוטאים נגדו. ולא עוד, אלא שבאותה שעה שהאדם חוטא באחד מאיבריו, הקדוש ברוך הוא משפיע לו חיים ומחיה גם את האיבר החוטא.

במקביל על האדם ללמוד מכך לסבול עלבונות ולגמול חסד לזולתו, אפילו בשעה שהלה חוטא נגדו.

המידה השניה היא: "נושא עוון". כל אדם העובר עבירה קונה לו קטגור (מלאך המעיד עליו חובה). אותו קטגור מתייצב לפני הקדוש ברוך הוא ואומר: 'פלוני גרם לי להיבראות'. הקדוש ברוך הוא מחיה את הקטגור ומשפיע עליו מטובו,  למרות שהוא נברא נגד רצון ה'. לולא מנת חיים זו שה' מעניק לו, היה הקטגור פוגע לרעה באדם שחטא.

על האדם להיות סבלן, גם כאשר חברו עושה לו רעה. עליו להמתין בסבלנות שחברו יתקן את אשר עשה לו או הרעה שעשה תתבטל מאליה.

המידה השלישית היא: "ועובר על פשע". ה' בעצמו רוחץ את פשעיו של האדם.

ולכן על האדם להשתדל לתקן את חטאיהם של בני האדם ולהתבייש בעצמו מלחטוא, שהרי הוא גורם שהמלך בעצמו רוחץ את עוונותיו.

המידה הרביעית היא: "לשארית נחלתו". ה' מתייחס לעם ישראל כאילו הם בניו ומרחם עליהם, וכביכול אומר ה': אם אעניש אותם, יחזור אלי הכאב בסופו של דבר , שהרי הם קרובי.

האדם צריך להתנהג עם כל אחד מישראל באחוה ובעין טובה: לחפוץ בטובתו, לרצות בכבודו, לא לדבר בגנותו, לחוש בצערו ולקיים את מצות "ואהבת לרעך כמוך", שהרי כולם הם קרוביו.

המידה החמישית היא: "לא החזיק לעד אפו". גם כאשר האדם מחזיק בחטאו ואינו שב אל ה', ה' מצפה לו שישוב, מרחם עליו ומתנהג עמו לעתים ביד קשה ולעתים ברכות, והכל לטובת האדם ובהתאם לנסיבות, כדי שייטיב את דרכיו.

על האדם ללמוד מכך שגם כאשר הוא מוכיח אחרים, לא יכעס עליהם. גם מי שחוטא, יש לקרבו באהבה, אולי תועיל דרך זו להחזירו למוטב.

המידה הששית היא: "כי חפץ חסד הוא". ה' חפץ בחסד ומרחם על ישראל. גם כאשר הם חייבים כליה, חלילה, הוא מרחם עליהם ומותיר מהם שארית, מפני שהם גומלים חסד זה עם זה.

באותו אופן על האדם לנהוג עם הזולת. גם כאשר מכעיסים אותו או גורמים לו רעה, עליו לחפש את הצדדים הטובים והחיוביים שיש באנשים אלו, ולהשתדל לנהוג עמם בהתאם למעלותיהם.

המידה השביעית היא: "ישוב ירחמנו". כאשר האדם שב בכל לבו בתשובה, ה' מקרב אותו ביתר שאת, אוהב אותו, ומעלתו הרוחנית גבוהה אז ביותר, וכבר נאמר: "במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם עומדים" (ברכות ל"ד, ב').

דרכו של האדם כאשר אוהביו פוגעים בו ורוצים אחר כך לפייסו, שהוא אינו חוזר לאוהבם כבראשונה. אך על האדם ללמוד מה' לא לנטור איבה, אלא לסלוח בלב שלם לחוטאים נגדו כאשר הם מתחרטים, ולקרבם אליו כאילו לא חטאו מעולם.

המידה השמינית היא: "יכבוש עוונותינו". המצוות שאדם עושה נכנסות לפני ה' בשמי מרומים, ותמורתן שמור לאדם שכר אדיר לעולמי עולמים. העבירות, לעומת זאת, אינן נכנסות לפני ה' ואין בכוחן לבטל את שכר המצוות, אלא הקדוש ברוך הוא, כביכול, כובשן בחוץ, מעניש עליהן באופן זמני, ובעקבות זאת נשאר לאדם רק שכר המצוות הגדול לנצח.

כך ראוי שישתדל האדם לשכוח את הרעות שעשה לו חברו, ולא לשמור לו טינה. לעומת זאת, הטובות שעשה לו חברו, תהיינה שמורות בלבו תמיד, והוא יכיר לו טובה עליהן לעד.

המידה התשיעית היא: "ותשליך במצולות ים כל חטאתם". כאשר עם ישראל חוטא, ה' מביא עליהם פורענות על ידי אומות העולם, והם שבים בתשובה.

כאשר אדם רואה רשעים המדוכאים ביסורים, עליו לרחם עליהם ולהצילם מאויביהם, כפי שהקדוש ברוך הוא מסיר מעל החוטאים את חרון אפו לאחר שהעניש אותם.

המידה העשירית היא: "תתן אמת ליעקב". "יעקב" הוא שמם של הבינונים בעם ישראל. הם אמנם מתנהגים לפי משפטי התורה, אולם אינם נוהגים לפנים משורת הדין. ה' מרחם עליהם ומתקן אותם לפי מידות היושר והמשפט.

באותו אופן חייב האדם להתנהג עם חבריו, לרחם עליהם ולהשתדל לתקן את דרכם באהבה וברצון.

המידה האחת עשרה היא: "חסד לאברהם". יש אנשים בעם ישראל הנוהגים במעשיהם לפנים משורת הדין, כמו שנהג אברהם אבינו. גם הקדוש ברוך הוא נוהג עמם על פי 'מידה כנגד מידה' לפנים משורת הדין. "חסד לאברהם" משמעותו שהקדוש ברוך הוא נוהג במידת חסד עם אלו הנוהגים כאברהם אבינו.

על האדם לנהוג עם כל האנשים בצדק, ביושר ובמשפט, להיות סבלן כלפיהם, לרחם עליהם, לחבב אותם ולהחשיבם בהתאם למעלתם.

המידה השתים עשרה היא: "אשר נשבעת לאבותינו". לקדוש ברוך הוא יש אוצר שממנו הוא מעניק מתנת חינם, גם לאנשים שאינם ראויים לכך, וכפי שנאמר: "וחנותי את אשר אחון" (שמות ל"ג, י"ט), ה' נשבע לאבותינו להיטיב לזרעם. לעם ישראל יש זכות אבות שמכוחה מרחם ה' על הדורות של הבנים, גם אם הם עצמם אינם ראויים.

כך ינהג גם האדם כלפי החוטאים. אף על פי שאין הם  ראויים מצד מעשיהם שירחמו עליהם, מכל מקום אבותיהם היו כשרים והגונים, ויש להם זכות אבות.

המידה השלוש עשרה היא: "מימי קדם". כאשר אין לישראל זכויות מכח מעשיהם ותמה גם זכות אבות, הקדוש ברוך הוא משתמש במידת "מימי קדם", שהיא כוללת את כל המידות כולן.

ה' זוכר את ימי הקדמונים, את האהבה שהיתה בדורות הראשונים ואת המצוות שעשו ישראל בתחילת ימיהם, וכפי שנאמר: "זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותיך" (ירמיהו ב', ב'). מכוח מידה זו ה' מרחם על עם ישראל גם כאשר תמו זכויותיהן של כל המידות האחרות.

כך ראוי שירחם האדם על הבריות ויתפלל לשלומם, גם כאשר אין הם ראויים. עליו לזכור את הטובות שעשו בקטנותם ואת חסדיהם מימים קדמונים.

חובת ההליכה בדרכי ה' אינה מוגבלת לתחום היחסים שבין אדם לחברו. היא מקיפה גם את התחום שבין אדם למקום. גם בתחום זה, מלבד המצוות המפורשות בתורה, מצווה האדם להוסיף הנהגות קדושות ודרכי חיים הנכללות בחובת ההידמות לבורא.