משה רבינו מסיים את נאומו המשתרע על פני ספר "דברים". הוא גמר להציב לפניהם את האתגר הלאומי הגדול: להקים בארץ ישראל, שאליה יכנסו בקרוב, את חברת המופת העברית.

ואז, ברגעי הסיום, הוא כבל את עצמו באזיקי הבטחות, שהוא, כבן אנוש, אינו יכול לקיימן.

שמעו את דבריו:

"והיה אם שמוע תשמע בקול ה'... ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך... יצו ה' אתך את הברכה באסמיך ובכל משלח ידך" (דברים כ"ח, א'-ח').

אם נפשט את הפסוקים הללו, נמצא, שאמר להם כדברים הבאים:

הנה דרשתי מכם, בנאומי הארוך, לקיים לעד את תרי"ג מצוות התורה. מדובר כאן בתכנית אלוקית. כהוכחה, שאמת בפי, אני כובל את עצמי בהבטחות, שאין בידי בשר ודם לקיימן. אני מודיע לכם כבר עכשיו, שעתידה הפיסי-ארצי של מדינתכם, תלוי בקיום מצוות אלו. אני מדבר על הקיום הפיסי, פשוטו כמשמעו".

משה מגיש את שטר הבטחותיו לפרעון בעולם הזה. פה, כאן ועכשיו. "נסו אותי", אומר להם משה, "אם יתקיימו דברי, תהיה זו הוכחה, שהצדק איתי ודבר אלוקים בפי".

"יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו ולברך את כל מעשה ידך והלווית גויים רבים ואתה לא תלווה" (שם י"ב).

אנו מנסים להבין מדוע לא הסתתר מאחורי המגן הנוח של ההבטחות לעולם הבא, כפי שנהגו, להבדיל, יוצרי כל הדתות ללא יוצא מן הכלל? מדוע החליט להמר בנטילת סיכונים כה גבוהים על עצמו? כלום היה נוהג כך לולא ידע בבטחון מוחלט, שהאמת האלוקית יצוקה בדבריו?

משה עמד במבחן ההבטחות. גם אנו, לצערנו הגדול, מסוגלים להעיד, כי התקיימו דבריו עד תומם. משה מגיש לנו בפרשה זו עוד תסריט אפשרי של עתיד העם. זהו תסריט חיים שחור ומלא אימה, במקרה ויזנחו, חלילה, את דרך התורה. גם כאן כבל משה את עצמו בהבטחות בחיזויו את העתיד הצפוי, עד לפרטים קטנים, שאם יתגשמו, ישמשו הוכחה לאמיתות חזונו ונבואתו.

משה רבינו נוטש את הטון האבהי, המלטף של אמירת הברכות, ומדבר קשות. את מקום הרוך והרחמים שבדבריו אל בני ישראל, תופסת נימה קשוחה. בפרשה זו ממטיר עליהם משה קללות, אם לא ישמעו בקול התורה... אם בבואם ארצה ישכחו את חוקי האלוקים... אם יבכרו את תרבות כנען...

"ארור אתה בבואך וארור אתה בצאתך... ידבק ה' בך את הדבר... והיית לזעוה לכל ממלכות הארץ... והיתה נבלתך למאכל לכל עוף השמים... והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העוור באפילה... ועבדת את אויביך... ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר כל ונתן עול ברזל על צווארך..." (דברים כ"ח, ט"ו-ס"ח).

קללות אלו אינן התקפת זעם של מנהיג זקן טרם מותו. הן סעיפים בברית, שנחתמה בין עם ישראל לאלוקיו. זהו החוזה, וככל חוזה, תובע גם הוא נאמנות קיצונית של הצדדים החתומים עליו.

הברית, הכתובה בפרשה זו, הינה חוזה, התלוי כולו בבחירתו החופשית של עם ישראל. "אלה דברי הברית אשר צווה ה' את משה לכרות את בני ישראל" (שם ס"ט). אם ילך בדרך הנכונה, יזכה לכל טוב, ואם לא, פרשת הקללות מחכה בשער.

הקללות נחתו עלינו בעוצמה. תולדות עמנו הן סיפור התגשמות קללות הברית הזאת. כאן נולדה ההיסטוריה המיוחדת של עם ישראל. כל מה שעבר על עמנו בכל פזורות גלותו נחזה מראש, במילים בהירות, שאינן משתמעות לשתי פנים!

הבה נבדוק מספר עובדות יסוד בחיי עמנו.

א. פיזור בין האומות - אנו עם קוסמופוליטי. מדברים בכל שפות תבל. אין ארץ, שלא התגלגלנו אליה במרוצת הגלות הארוכה, מסין במזרח הרחוק ועד לפינות נידחות באפריקה. טביעת האצבעות היהודית ניכרת בכל פינה בעולם - לטוב ולרע. "היהודי הנודד" הוא מושג בינלאומי.

ומה מבשרנו הפסוק? "והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה השמים" (שם, ס"ד).

ב. אנטישמיות - אחד הסודות הנוראים של הטבע האנושי. טובי ההוגים ניסו ומנסים לרדת לחקר פישרה. חוסר הגיונה הוא הקו הבולט בה. הסיבה לשנאת יהודים בארץ אחת, שונה היא בארץ השכנה. וכך, למרות דיאגנוזות רבות, פתרון אין. אולם, מה אומרת התורה?

"והיית לשמה, למשל ולשנינה בכל העמים אשר הנהיגך ה' שמה" (שם ל"ז).

ג. רדיפות, השמדות - הנושא מוכר. מלים כגזירות ת"ח-ת"ט, אינקוויזיציה, קנטוניסטים, תחום מושב, גיטו, טלאי צהוב, גירוש ספרד, סיביר והשואה - די בהן כדי להעלות בזכרון את האסוסיאציות השחורות כולן.

והפסוק: "ובגויים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך ונתן ה' לך שם לב רגז וכליון עיניים ודאבון נפש. והיו חייך תלואים לך מנגד ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך. בבוקר תאמר מי יתן ערב, ובערב תאמר מי יתן בוקר, מפחד לבבך אשר תפחד וממראה עיניך אשר תראה" (שם, ס"ה-ס"ז).

ד. ההישרדות - האנושות לא יכלה לנו. אומות העולם ניצחו אותנו במערכות רבות, אולם, במלחמה עצמה הן הפסידו. עובדה - אנחנו קיימים. אלפי שנות יסורים, גזירות, נגישות ורדיפות, שמחקו עמים גדולים ממפת העולם, לא הכחידו אותנו, בניגוד להסתברות החוקית וההיסטורית.

והנה, הפסוק חוזה זאת מראש: "ואף גם זאת, בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם, להפר בריתי איתם, כי אני ה' אלוקיהם" (ויקרא כ"ו, מ"ד).

שלפנו חלק מן המודלים ההיסטוריים, שנחזו מראש. כל אחד לחוד וכולם ביחד, הינם אבסורדים מבחינה היסטורית, ושום עם לא טעם כמותם. קיים תיאום מושלם בין הפסוקים לבין המציאות. מציאות לא מובנת, כואבת, אך גם מנחמת. היא מצביעה על תכליתיות, על תוכנית מראש, על העובדה שתולדות עמנו אינן אוסף מקרי של מאורעות מטורפים, בגו'נגל קורות האנושות, כי אם צעידה לעבר מטרה ברורה עד לגאולה העתידה שתהיה גאולה לעולם כולו.