הענקת ארץ ישראל לעם ישראל לא היתה רק כדי להנחיל להם פיסת מולדת. לישיבת עם ישראל בארץ הקודש קיימת מטרה מקודשת - לרומם ולקדש את חיי החולין. אחד האמצעים להעלותם לרמה רוחנית נאותה היתה מצוות ביכורים כנאמר: "והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך נחלה, וירשתה וישבת בה, ולקחת מראשית כל פרי האדמה ושמת בטנא" (דברים כ"ו, א'-ב').

אדם יורד לשדהו לאחר חודשי עמל, לאחר ימים ארוכים של זיעה ומאמץ, חרישה וזריעה, ניכוש ושמירה, ומבחין בניצני פרי העבודה הקשה. הוא חש בלבו המתרחב את גאוות הקניין והרכוש. עז רצונו לקטוף את התאנה ולבלוע אותה בשלמותה. אולם במקום זאת... הוא כורך גמי מסביבה לסימן. הוא יודע שאינה שלו.

זוהי הכנעת יצר מאין כמוה. אמנם בכפייה עצמית זו הפסיד את התאנה שביכרה, אך לעומת זאת, זכה לאיזון, להגדרה מציאותית יותר של המושגים רכוש וממון. המרחק ששמר האדם מרכושו החומרי, מנע ממנו את ההשתעבדות לו, ואף העניק לו שליטה עליו. הוא נשאר חופשי ומשוחרר, מחוץ לחבלי קסמיו של הממון.

לאחר השלב הראשון, נטל החקלאי את הביכורים, שם אותם בטנא ועלה עימם לירושלים, אל מקום המקדש. שם במקדש, בעוד הסל על כתפו, נשא נאום. נאום אשר העיד על אופי הנואם, ובו זמנית גם עיצב את נשמתו.

נשים לב לפסוק הבא, בדבריו של החקלאי, מביא הביכורים: "כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לנו" (שם ג')... "ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה'" (שם י').

"באתי", אומר האיכר מביא הביכורים, גם לאחר מאות שנות התנחלות. לא אבותי באו, אלא אני באתי. לא על נחלת אבות דורכות רגלי. לא מולדת מובנת מאליה היא לי, כי אם מתנה ממרום המתחדשת מדי שנה בשנה.

נאום, שכאשר הוא נישא בכוונת הלב, מסוגל הוא לדחות כל שיגרת חיים מעייפת. בכוחו להציף את הישות כולה ברגש של הכרת תודה עמוקה, ואז: "והשתחווית לפני ה' אלוקיך, ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך" (שם י'-י"א).

למצוות ביכורים נודעת חיבה יתירה. החשיבות הרבה שמייחסת התורה למצווה זו, ניכרת בקריאה שקורא מביא הביכורים בעת הבאת ביכוריו לבית המקדש. קריאה זו מתארת את כל דברי ימי ישראל החל משחר ימי האומה עד בואם לארץ הקודש, ובה מודה מביא הביכורים לבורא על כל טובותיו.

דגש נוסף שמוצאים אנו במצוות הביכורים הוא חובת השמחה בעת הבאתם. כל מצוות התורה חייבות להתבצע מתוך שמחה וטוב לב, אולם עולה עליהן מצוות ביכורים, שהשמחה מהווה חלק בלתי נפרד ממנה.

במצווה זו התורה מדגישה (דברים כ"ו, י"א): "ושמחת בכל הטוב". הביכורים היו מועלים לירושלים בפומביות ובחגיגיות רבה. הרמב"ם מתאר כיצד מעלים את הביכורים: כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעירו של מעמד, ולנים ברחובה של עיר... ובשחר הממונה אומר: 'קומו ונעלה ציון אל ה' אלוקינו'. והשור הולך לפניהם, וקרניו מצופים זהב ועטרה של זית בראשו... והחליל מכה לפניהם, עד שהם מגיעים קרוב לירושלים. והם הולכים בכל הדרך וקוראים: 'שמחתי באומרים לי בית ה' נלך' (תהלים קכ"ב, א').

הגיעו קרוב לירושלים, שלחו לפניהם שליחים להודיע לאנשי ירושלים, ועיטרו את ביכוריהם... והפחות והסגנים והגזברים יוצאים לקראתם מירושלים... ומשייכנסו כולם בשערי ירושלים, יתחילו לקרות: 'עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים'".

המצווה נעשית בפאר רב ובשמחה מרוממת. היא כוללת עיקרון יסודי ביהדות. בזמן שבו שהה עם ישראל במדבר, היה ניזון מהמן שירד מן השמים. עתה, עם בואו לארצו, היה עליו לעבד את האדמה, לחרוש, לזרוע ולקצור, כדי שיוכל להתקיים. כיוון שכך, התעורר חשש שמא ישכח עם ישראל את בוראו ויסבור כי כוחו ועוצם ידו הם אלו העושים לו חיל. לכך נועדה מצוות זו, כדי להזכיר לאדם, מיד עם ראשית צמיחת הפירות, כי "לה' הארץ ומלואה". המצווה מהוה תזכורת לאדם מהו היעד האמיתי של הישיבה וההתנחלות בארץ ישראל.

הכרזת האמונה העולה מהבאת הביכורים, היא המבטיחה שגם שאר הפירות יהיו חתומים בחותם האמונה. ה"ראשית" המקודשת, מסייעת שגם על הנותר תוקרן קדושה, ואף היבול הנוסף ייאכל בקדושה ובטהרה.

כך עומד כל יחיד בעם ישראל, מזדהה הזדהות גמורה עם עמו ועם תולדותיו. חי מחדש בלבו את החוויה של קבלת הארץ. תוך ויתור על ראשית פרי העמל, הוא לומד בצורה מוחשית להכיר תודה, לשלוט ברכושו ולשמוח בו.

מיחידים כאלו, בהצטרפם יחד, יכולה לצמוח חברת מופת. ומה נותר לנו מפרשה יפה זו כיום? געגועים לאותן שנות קדם. אך גם בהם טמון קורטוב מרפא.