מאז ילדותי שמעתי מאבי שליט"א על גדלותם של ראשי הישיבה שבה למד, על חכמתם ועל חריפותם, על חסידותם ועל הנהגותיהם הישרות. אך טבעי היה שלכשאגדל אבקש ללמוד בישיבה שבה למד. כשהגעתי לגיל הישיבה, נסעתי אל הישיבה וביקשתי להתקבל אליה. נבחנתי אצל ראשי הישיבה, וכששמעו כי בן אני לאבי, קיבלוני בשמחה.

חזרתי לבית הורי עמוס רגשות על שזכיתי לעמוד בפני גדולי הדור, וסיפרתי להורי על הרושם העצום שהותיר בי המפגש עמם. שבועות מספר לאחר מכן עמדתי בשערי הישיבה כתלמיד מן המניין.

אין ביכולתי לתאר במילים את תחושותי באותה עת. דרך חדשה, חברים חדשים, ישיבה לתפארת, והחשוב מכל... ראשי הישיבה. אני זוכה ללמוד אצל ראשי הישיבה שאצלם למד אבי, לראות את פניהם של גדולי הדור אשר הזכרת שמם בלבד, מעלה בי ובאחי יראת רוממות שאין לתארה.

לאחר כחודש ימים, עם שובי לבית הורי ל"חופשת החגים", כשאני עמוס בחוויות רוחניות, שאלני אבי: "נו... איך בישיבה? איך הלימודים? הרבנים?"  "בסדר", עניתי. "הלימודים בסדר, השיעורים מצוינים, השיחות מעוררות את הלב. הכול בסדר".

אבי, שעין חדה לו, הבין שיותר ממה שאמרתי לא אמרתי. הוא שאלני שוב: "תגיד... אתה מרוצה באמת? זה מה שחשבת?" "תראה אבא", עניתי בהיסוס, "זה בדיוק מה שחשבתי. אבל... איך אגיד לך... אני חשבתי שהם מלאכים... וכשהגעתי לישיבה, גיליתי שהם בני אדם. צדיקים, ענקי רוח, אבל בני אדם".

אבי נרגע ו...חייך.

"למה אתה צוחק אבא?"

"למה?" השיב אבא, "כי ידעתי שכך יקרה. ככה זה בחיים. כשאתה רחוק מן האור, אתה מבקש להתקרב אליו, וכשאתה מתקרב, הוא מסנוור ואתה מבקש להתרחק. הקרבה אל גדולי הדור טומנת בחובה סכנה. לא בכדי הזהירונו חכמינו במסכת אבות: "והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים". הקרבה היתרה גורמת לנו להרגיש כי שווים אנו אליהם. אנו עומדים לצידם, מדברים איתם, וזה גורם לנו תחושת שוויון. אתה מעוניין להיות תלמיד ישיבה "של היום", אך מבקש לך ראשי ישיבות 'של פעם'? זה לא עובד".

כאשר חכמינו בין החיים, הרי הם "בני אדם", וכאשר הם הולכים לבית עולמם, מיד הם הופכים ל"מלאכים".

"אם תשכיל לראותם כמלאכים בעודם בני אדם, תוכל ללמוד ממעשיהם", כך אמר לי אבא.

* * *

התורה מצווה על הבאת הביכורים הנוהגת בארץ ישראל, וכך נאמר:

"והיה כי תבוא אל הארץ, אשר ה' אלקיך נותן לך נחלה וירשתה וישבת בה. ולקחת מראשית כל פרי האדמה, אשר תביא מארצך, אשר ה' אלקיך נותן לך ושמת בטנא, והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך לשכן שמו שם. ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם, ואמרת אליו..." (דברים כ"ו, א'-ג').

וכי יכול האדם להביא את הביכורים לכהן שאינו חי בימיו?

תשובה לתמיהה זו מציב בפנינו הנצי"ב בביאורו "העמק דבר", וזה לשונו: "ונראה לבאר... באשר בזכות בכורים באה ברכה בשפע... ודומה לקרבן שמרבה ברכה. אמנם הקרבן בא לריח ניחוח על המזבח, משא"כ בכורים הבאים לכהנים... באשר המה תלמידי חכמים, נהנים מפירותיו. ואכילתם דומה לאכילת מזבח. והיינו שאמרו חז"ל: כל המביא דורון לת"ח כאילו הקריב בכורים. והיינו לשון האיש: הגדתי היום לה' אלקיך. שבזכותך ובהשגחת ה' עליך לטובה, זכיתי לבוא אל הארץ. בשביל זה כתיב: 'אשר יהיה בימים ההם', לא תאמר דרק זכות כהן שהוא צדיק כמו אהרן ואלעזר מועילה לברכה. משא"כ כהן שאינו צדיק גדול, לכן כתיב, בימים ההם, שהצדיק לפי הדור".

תורת ישראל מכירה בנפתולי נפשו של האדם. יודעת היא כי כאשר מעניק האדם את ממונו לזולת, בודק הוא בציציותיו אם זכאי הוא לכך אם לאו. כמו כן, יודעת תורתנו כי אל גדולי התורה החיים עמנו, מתייחסים אנו באופן שונה מאשר לאלו שאינם. דקדקנות אנושית זו יש בה כדי לאיים על קיום מצות הביכורים. אין מביא הביכורים נותן את ביכוריו לכהן המת, אלא לזה החי עמנו. המביא עלול לא להעניק לו את ביכוריו בטענה שאין הוא צדיק כאהרן הכהן ובניו. על כן, ציוותה התורה כי יש להביא את הביכורים אל הכהן "אשר יהיה בימים ההם", למרות שאינו צדיק כאהרן הכהן ובניו.

כדי לזכות ולהתברך מגדלותם הרוחנית של חכמים בני ימינו, נדרשים אנו למעט בערך עצמינו ולהגדיל את דמותם בעינינו. רק בדרך זו נוכל ללמוד מתורתם ולזכות בברכותיהם.