בין קין והבל ניטש וויכוח ממושך. הויכוח נסב אודות תכלית הבריאה ומשמעות החיים. כל אחד מהם ייצג תפיסת עולם שונה:

קין טען שתכלית החיים היא חיי העולם הזה. תפקיד האדם לצבור נכסי דלא ניידי, שהרי נכסים אלו קיימים לנצח, ויש ביכולתם לספק לעולם משענת כלכלית יציבה. מסיבה זו מציינת התורה כי: "קין היה עובד אדמה" (בראשית ד', ב').

ואמנם, בשמו של קין רמוזה שיטתו: "קין" - מלשון קנין, רכושנות ובעלות. אמנם לחוה אמו היתה כוונה אחרת לחלוטין בקריאת שמו. "קין" – כי הוא קנוי לעבודת ה', וכדברי הפסוק: "קניתי איש את ה'" (ד', א'), אך גם דרכו הנלוזה בחיים רמוזה במילה זו.

לדעת הבל, העולם הזה הינו אמצעי למטרה נעלה יותר. האדם נשלח לעולם כדי להכשיר את דמותו הרוחנית לקראת העולם הבא, לזכות לקירבת אלוקים ולהתעלות ברוחניות. ההוכחה המובהקת לדבריו שחיי החומר הינם אמצעי ולא מטרה, הם דברי אלוקים לאדם הראשון (בראשית ג', י"ט): "כי עפר אתה ואל עפר תשוב".

מסיבה זו היה הבל "רועה צאן". הבל סבר שבדרך זו הוא יוכל לנצל את זמנו הפנוי כדי לעסוק במטרה האמיתית של החיים, שהיא תפקידו הרוחני. אין לך עיסוק בעולם המספק לאדם פנאי ושלווה כרעיית הצאן.  לרועה צאן יש הזדמנות להתבודד עם נפשו ולהתבונן בפלאי הבריאה. התבוננות מעמיקה בבריאה מובילה את האדם לחקור מהי תכלית העולם ותפקידו, והיא מצמיחה בו הכרת אמת.

גדולי עולם רבים עסקו ברעיית צאן: יעקב אבינו - עמוד האמת - רעה את צאן לבן, ומשה רבנו  רעה את צאן יתרו חותנו. גם דוד המלך הגיע אל המלוכה מעדרי הצאן. שיטת החיים שבה בחר הבל רמוזה בשמו. החומריות בפני עצמה היא הבל. החומר קיים רק כאמצעי להשגת הרוח.

הוויכוח בין קין להבל התמשך, אך לא הגיע לידי הכרעה. באין הכרעה, הגיעו האחים למסקנה שיש לפנות לקב"ה, יוצר העולם, שיורה להם את הדרך הראויה.

שניהם ביקשו למצוא דרך שבאמצעותה ניתן יהיה להתקשר עם האלוקים לבירור שיטותיהם, הם החליטו להקריב קרבנות. הקרבן אשר יענה באש מן השמים, יעיד על צדקת דרכו של בעליו. בדרך זו נהג בתקופה מאוחרת יותר אליהו הנביא בהר הכרמל (מלכים א', י"ח). האש שירדה מן השמים על המזבח שהקים, הוכיחה לעיני כל ישראל כי "ה' הוא האלוקים".

השקפת העולם המנוגדת של קין והבל באה לידי ביטוי בתכולת הקרבן שהביאו. קין הביא "מפרי האדמה" (ד', ג'), רש"י מפרש: מן הגרוע. ואילו הבל הביא "מבכורות צאנו ומחלבהן" (שם ד') – מן המשובח.

קין טען שלצורך הבאת קרבן מספיק להביא מן הגרוע, שהרי הקב"ה אינו זקוק לפירות שדהו. את הפירות המשובחים יש לשמור לאדם.

הבל טען לעומתו שלצורך קרבן יש להביא מן המובחר. אמנם הקב"ה אינו זקוק לו, אך הואיל ומטרת הקרבן היא ליצור קירבה בין האדם לבוראו (קרבן הוא מלשון קירבה),  על האדם להחשיב קירבה זו, ועליו לבטא זאת בהבאת המובחר שבנכסיו .

ואמנם, דעתו של הבל באה לידי ביטוי בנבואת הנביא מלאכי: "וכי תגישון עוור לזבוח אין רע? וכי תגישו פיסח וחולה אין רע? הקריבהו נא לפחתך, הירצך או הישא פניך?" (א', ח'). הקב"ה מוכיח את אלו המביאים קרבן בזוי, פיסח או עיוור. אילו הייתם עושים זאת למלך בשר ודם, האם היה סולח לכם?

מתנה למלך אינה ניתנת לצורך השתמשותו, שהרי למלך לא חסר מאומה. תפקידה של המתנה לבטא את ההערכה כלפי המלך. לכן, מובן מאליו שנותן המתנה יטרח להביא חפץ יקר במיוחד, בהתאם לדרגתו הגבוהה של המקבל, והכל כדי להראות כמה חשוב בעיניו הקשר עם המלך. אם הנותן יעניק למלך חפץ פשוט ודל ערך, לא זו בלבד שהוא לא יזכה לקירבה הנכספת, אלא יתכן שישיג באיוולתו את ההפך הגמור.

מעתה מובנת הדגשת הפסוק (בראשית ד', ד'): "וישע ה' אל הבל" - אל האדם, אל שיטת הבל על משמעות החיים, "ואל מנחתו" - גם צורת קרבנו היא הנכונה.

"ואל קין" – אל האדם. שיטתו של קין לא התקבלה, "ואל מנחתו לא שעה" - גם צורת קרבנו לא היתה רצויה.

"ויחר לקין מאד ויפלו פניו" (בראשית ד', ה') - קין מצטער על דחיית קרבנו. אמנם הוא הקריב, כאמור, כדי לברר האם שיטתו נכונה, אולם לאחר  שנדחתה מנחתו, הוא לא עמד בנסיון, ולא שינה את גישתו. הוא לא קיבל את האות מן השמים.

הקב"ה מתגלה אליו ומסביר לו באופן גלוי: "ויאמר ה' אל קין, למה חרה לך ולמה נפלו פניך? הלוא אם תיטיב שאת, ואם לא תיטיב, לפתח חטאת רובץ" (בראשית ד', ו'-ז'). פניך נפלו לנוכח העובדה שאחיך הצליח ואתה נכשלת. והלא, "אם תטיב" – אם תודה בכישלונך ותאמץ את שיטתו הנכונה של הבל, "שאת" - תוכל גם אתה להגיע לדרגות גבוהות ברוחניות.

"ואם לא תיטיב" - אם תדבק בשיטתך המעוותת, תהיה התוצאה "לפתח חטאת רובץ", ומסביר רש"י: "לפתח קברך חטאך שמור", כלומר, יש דין ויש דיין, ולכן, לאחר עזבך את העולם תעמוד לדין שמים.

מן הראוי לציין שפסוק זה מהווה עדות מפי ה' על מציאות העולם הבא, שעולם החומר הוא אמצעי אליו.

הקב"ה מגלה לקין ענין נוסף (בראשית ד', ז'): "ואליך תשוקתו, ואתה תמשול בו", כותב רש"י: "ואליך תשוקתו" – החטא, היצר הרע, תמיד שוקק ומתאווה להכשילך, אבל "ואתה תמשול בו" – אם תרצה, תתגבר עליו.

הקב"ה מורה לקין דרך שבה הוא יוכל להגיע אל האמת. הוא מכוון אותו להתבוננות: בתוכך מתחוללת מלחמה תמידית. כוחות הפיתוי הפועלים בקרבך, אינם נותנים לך מנוח, הם מנסים כל העת להסיתך. אך אם אמנם העולם הזה הוא העיקר, כפי סברתך, מדוע מתחוללת מלחמה זו בתוכך? אם חיי העולם נועדו להנאות ולעידונים, מדוע הם רצופים בקשיים בלתי פוסקים?

מכל אלו נשמע שמטרת הבריאה היא בנין קומתו הרוחנית של האדם כהכנה לעולם הבא.  ולכן, קיימים בתוכו כוחות פיתוי, כדי שיתגבר עליהם ויבנה את אישיותו במו ידיו.

מובא בפסוק: "ויאמר קין אל הבל אחיו" (שם ח), הפסוק לא מפרש מה הוא אמר. כוונת הפסוק להדגיש שלא חל שינוי כלשהו בעמדתו של קין, גם אחרי הנבואה שקיבל מאת האלוקים. שיטתו והשקפת עולמו נשארו כשהיו.

כאן מתגלה כוחו העצום של היצר. שום אות ומופת לא יזיזו את החוטא ממקומו. קין ראה אש היורדת מן השמים ומלחכת את קרבנו של הבל, אך למרות זאת לא הכיר בטעותו. הקב"ה בעצמו דיבר אליו והסביר לו על קיום הנשמה הנצחית ועל העובדה שיעמוד לדין לאחר המוות - ולא חזר בו.

קין הסביר לעצמו: אמנם שיטתי לא התקבלה לפני ה', אך אין זה אומר שאין לה סיכוי בעתיד. כנראה, נוכחותו של הבל בעולם היא זו שמעכבת. לולא הבל היה מקום לשיטתי, בעקבות זאת בחר קין להרוג את הבל. מבהיל להיווכח לאיזו דיוטה תחתונה יכול אדם להידרדר ולהרוג אח בעקבות ויכוח אידיאולוגי!

קין והבל - שני אחים, שני עולמות, ולקח לדורות. הלקח הוא שלא נעמיק את אחיזתנו בקנייני העולם החולף. נהביל את ההבל ונייקר את העומד לעד. נצמד אל העיקר, ואז ה' ישעה אלינו ואל מנחתנו.