תיקון התפילה הוא אחת מפעולותיהם הרבות של אבותינו למען בניהם, וכפי שנאמר: "תפילות - אבות תיקנום" (מסכת ברכות כ"ו, ב').

אברהם אבינו היה זה שתיקן את תפילת שחרית, שנאמר (בראשית י"ט, כ"ז): "וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם". הוא השכים אל המקום שקבע לו לעמידה לפני האלוקים. מעשיו היו בבחינת עליית השחר, שהרי הוא היה הראשון למפיצי האמונה בעולם. בחשכת עולם התוהו, באפלת השקיעה בהבלי האלילות, הזריח אברהם אבינו את שמש האמונה, את אור ההכרה באלוקים. סמלו של אברהם אבינו נקבע בשעת השחר, ותפילתו המציינת את דבקותו בבורא, נאמרת כבר עם פקיחת העיניים.

אברהם גילם בדמותו את תפילת "שחרית". כל חייו נעו במסלול של התחדשות והתקדמות. הוא נולד בבית של עובדי אלילים והתקדם בכוחות עצמו עד להצלחה רבה בגשמיות וברוחניות. רבים הם האנשים השוכחים את הבורא ברגעי הצלחה. אברהם נהג באופן שונה. הוא תיקן את תפילת שחרית, כי רצה להודות לה' על ההצלחה, ולא לתלות את הצלחתו בכוחותיו שלו.

יצחק אבינו תיקן את תפילת מנחה, שנאמר (בראשית כ"ד, ס"ג): "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב", אין שיחה אלא תפילה, שנאמר (תהילים ק"ב, א'): "תפילה לעני כי יעטוף, ולפני ה' ישפוך שיחו". הצהריים מסמלים את הזמן שבו האור מאיר בעיצומו. משך זמן פעולתו של יצחק מצטיין בשפע אור. האמונה כבר קנתה שביתה בנפשות רבות, ומעמדו של יצחק בעולם התחזק והתעצם. תפילת מנחה הנאמרת בעיצומו של יום, מכוונת לעבודה רוחנית של עולם שזכה להכיר את בוראו. זוהי שעה מיוחדת שבה מאזין הבורא ומקשיב לצקון לחשם של בריותיו.

יצחק גילם בדמותו את תפילת הצהריים. יצחק נולד בחממה רוחנית בבית הוריו. הוא התקדש בעקידה ולא יצא מארץ ישראל בצו ה'. יצחק מתפלל את תפילת הצהריים שמשמעותה שגם כשהכול מתנהל על מי מנוחות, ואין עליות וירידות, גם אז צריך להתפלל ולהשליך את היהב על האלוקים.

יעקב אבינו תיקן את תפילת ערבית, ככתוב (בראשית כ"ח, י"א): "ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש". ואין פגיעה אלא תפילה, שנאמר (ירמיהו ז', ט"ז): "ואתה אל תתפלל בעד העם הזה, ואל תישא בעדם רינה ותפילה ואל תפגע בי". בשונה מאביו ומסבו, ידע יעקב חיים רוויי צער, צרות ורדיפות.

יעקב אבינו עבר שנים רבות מחייו בגלויות שונות, שאליהן ירד שלא מרצונו. פרשת תלאותיו של יעקב אבינו החלה עוד בהיותו בבטן אמו, כאשר נאלץ לריב עם אחיו על נחלתם של שני העולמות. נוספו לכך מאבקים על הבכורה ועל הברכות. מאוחר יותר הוא ברח לשדה ארם, שם היה עליו להימצא במחיצתו של לבן, עובד האלילים הארמי, שהתל בו והחליף את משכורתו עשרת מונים. בהמשך דרכו נכון לו מאבק נוסף עם שרו של עשו, ולאחר מכן בא עשו עצמו לקראתו למלחמה. שוב הוא סבל מרות מצרת דינה ומצרות יוסף.

מסכת ארוכה של חושך ואפלה היתה מסכת חייו של יעקב, והוא העיד על עצמו: "מעט ורעים היו ימי שני מגורי" (בראשית מ"ז, ט'). חידושו של יעקב אבינו בתפילתו הוא שגם בתוך ההסתר והאופל על האדם להתפלל, לשאת עינים למרום, להאמין ולקוות שהחושך הינו זמני, והאור בוא יבוא במהרה.

בשמותיהם של האבות ניתן למצוא רמז ל-3 התפילות שהם תיקנו: האות השנייה בשמו של כל אחד מהאבות רומזת לזמנה של התפילה המיוחדת לו: אברהם- בוקר, יצחק- צהריים, יעקב- ערב.

חשיבות התפילה נובעת מעובדת היותה תחליף מסויים לקורבנות התמיד שהיו מקריבים בבית המקדש בכל יום: תפילת שחרית היא כנגד קורבן תמיד של שחר. תפילת מנחה כנגד קורבן התמיד של בין הערביים, שהיה קרב אחרי הצהריים, והתפילה השלישית, תפילת ערבית, נתקנה כנגד איברי הקרבנות שלא התעכלו על ידי אש המזבח במשך היום, והיו קרבים במהלך הלילה.

אחד העמודים שעליהם עומד העולם הוא עבודת הקורבנות וכפי שנאמר (אבות א', ב'): "על שלושה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה (הקורבנות) ועל גמילות חסדים". הקורבנות מכפרים על החטאים, הם מקרבים את האדם לבוראו, ובכך הם מקנים קיום לעולם. בזמננו ממלאת התפילה במידה מסויימת את מקום הקרבנות.

הקירבה אל השכינה שהיתה בהיות בית המקדש על מכונו באמצעות הקורבנות, פתוחה גם היום בפנינו באמצעות התפילה, שנאמר (הושע י''ד, ג'): "ונשלמה פרים שפתינו", שפתינו משמשות כתחליף זוטא להקרבת הפרים בבית המקדש. כשניגש אדם אל התפילה מתוך הכרת ערכה ועומק משמעותה, היא מהווה עבורו אופן נפלא של קירבה לבורא.

מעלתה וערכה הרב של התפילה מותנה בכך שהיא תנבע ממעמקי לבו של האדם, ואינה נאמרת מן השפה ולחוץ, כאשר הלב נתון ועסוק בדברים אחרים. הנביא ישעיהו מזהיר על כך ואומר: "יען כי ניגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה..." (ישעיהו כ''ט י''ב). תפילה הנאמרת בכוונה ובתשומת לב, מסוגלת להקנות למתפלל תחושה ודאית, שכל מאורעות העולם נתונים בידו של ה', בורא כל.