כבר חלפו קרוב לעשרים שנה מאז נישואי יצחק לרבקה, ועדיין הם לא זכו להיפקד. באותה שעה הוא נשא תפילה מעומק לבו, שנאמר: "ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו, כי עקרה היא" (בראשית כ"ה, כ"א). ואכן, התקבלה תפילתו במרום: "ויעתר לו ה', ותהר רבקה אשתו".

שפר חלקו של האדם שכוח התפילה ניתן בידו, וכוח זה הוא אחד המאפיינים הראשיים שלו. אלא שלא כל בני האדם שווים. יש מי שסגולתו היא הקרבה המתמדת אל הבורא המתבטאת בתפילה, ויש מי שהורחק מקרבה זו על ידי שפע של טובה.

מידת הצדיקים היא שכל השתוקקותם היא ההתקרבות אל השכינה. מכיוון שהקב"ה חפץ ביקרם והוא מתאווה לתפילתם, לפיכך היו האימהות עקרות. זהו אחד האופנים של ייסורים של אהבה, שמחמתם מתקרב האדם אל הבורא בתפילה ביתר שאת. באופן זה הוא מתעלה והעולם כולו מתעלה עמו.

לעולם לא נוכל להשיג את הדרגות שאותן השיג יצחק בתפילותיו. אולם ממעשיו למדנו כי הדרך להיוושע ולהיחלץ מן הצרה היא באמצעות תפילה. כך פעל גם יעקב במצוקתו, כאשר נאלץ לשלוח את בניו מצרימה לשבור בר. הוא הוסיף תפילה: "וא-ל ש-ד-י יתן לכם רחמים" (בראשית מ"ג, י"ד), וכדברי רש"י (שם): "מעתה אינכם חסרים כלום אלא תפילה. הריני מתפלל עליכם".

כשם שבמלכות בשר ודם, המקורב אל המלך והאהוב עליו מסוגל לפעול יותר מאשר אדם מרוחק, כך הוא גם בתפילות אל מלכו של עולם. זו הסיבה ששלומי אמוני ישראל פונים אל הצדיקים, כדי שאלו יעתירו עבורם.

התפילה הינה מכשיר יעיל, אפילו היעיל ביותר, להשגת מבוקשו של אדם. כל בקשה בכל תחום: בריאות, שפע כלכלי, ניצחון בקרב או הצלחה בתחומי החיים השונים, לעולם אינם בהישג ידו של האדם עצמו. השתדלותו של בשר ודם והמאמצים שהוא משקיע כדי להשיג את יעדו לא יועילו לו, אם לא יסייעו לו מן השמים. לא אחת עינינו רואות כי: "לא לחכמים לחם, ולא לקלים המרוץ" (קהלת ט', י"א). על האדם לפנות למי שהכול שלו, לבורא המשגיח בהשגחה פרטית תמידית על עולמו, ולבקש ממנו שימלא את משאלות לבו לטובה.

אמנם הבורא מכיר בעצמו את מחסורי בני האדם, שהרי הכול גלוי וידוע לפניו, אלא שכך טבע הבורא את ההנהגה בעולמו. השפע ירד ממרום רק לאחר התפילה, שנאמר: "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת" (תהילים קמ"ה, י"ח). הדרך להתקרב למקור השפע וההטבה עובר בין דפי סידור התפילה וספר התהלים. שם, בינות למילים הרוויות בדמעות הדורות, טמון מפתח ההצלה והישועה, ההצלחה והפדות.

מה יעשה אדם שהתפלל ולא נענה? לא יתייאש אלא ימשיך להתפלל. אף יצחק אבינו לא הסתפק בתפילה אחת, אלא הרבה והפציר בתפילה. גם על חנה, אם שמואל הנביא, נאמר: "והיה כי הרבתה להתפלל לפני ה'" (שמואל-א' א', י"ב). רק לאחר מכן היא נענתה.

עם זאת, התפיסה הרואה בתפילה אמצעי ומכשיר בלבד להשגת רווחה, שפע והצלחה, אינה אלא קומת קרקע בבנין הרם והנישא של התפילה. אם סברנו כי התפילה היא האמצעי להינצל מן הצרה, עלינו להפנים בלבנו כי ההיפך הוא הנכון, הצרה היא האמצעי להגיע אל התפילה. התפילה היא אפוא המטרה הסופית!

מיליוני ברואים יש לו לקב"ה בעולמו, שונה מכולם הוא האדם. בעוד כל היצורים חיים את חייהם ומוצאים את מחייתם בנקל, כל ימי האדם רצופים כעס ומכאובים, כפי שנאמר: "בנפשו יביא לחמו". עד שובו לעפרו הוא לא ישקוט מלחפש מזון לנפשו.

לנוכח דברים אלו נשאלת שאלה יסודית: הן הקב"ה ברא את האדם כדי להיטיב לו, ולמרות זאת, לשווא נחפש אדם שמאומה לא חסר לו. בכל שלב בחייו צצות לפני האדם בעיות מבעיות שונות. לעתים הוא סבור שעם חלוף התקופה תחלופנה גם הבעיות, אך הנה מגיעה תקופה חדשה, ועמה בעיותיה: בעיות ילדות ובעיות בחרות, בעיות של עול בית ופרנסה, ועל כולנה בעיות זקנה ושיבה. והאדם עומד נבוך: מדוע עשה לנו אלוקים את כל זאת?

התשובה נעוצה בעובדה שבאדם מצויה נשמה שנופחה מפי עליון. נשמה זו זקוקה לקרבת הבורא, וקרבה זו מושגת על ידי תפילה. מאחר שקיים חשש שישכח האדם צורך זה של נשמתו ולא יתפלל כיאות, לכן יצר אותו הבורא עם חסר מתמיד. באופן זה יזכור האדם לשאת את עיניו למרומים ולפנות לעזרת הבורא באמצעות התפילה.

רעיון זה מציב את התפילה במרכז החיים. חיינו סובבים סביב הצורך בתפילה. השפע מוענק לנו בהתאם לתפילותינו. נמצא אם כן, שהמפתח הגדול להשבחת החיים הוא תפילת הלב.