מצות כיבוד אב ואם נמנית עם המצות השכליות שטעמן אנושי ומובן. גם שכרה של מצוה זו מובא בבירור בתורה: "למען ייטב לך והארכת ימים" (דברים כ"ב, ז'). אם שכר המצוה משמש כזרז לקיומה, הרי שיש במצוות כיבוד הורים את שני המרכיבים ההופכים אותה ל"קלה" לקיום. היא מובנת, מוסרית ושכרה גלוי. למרות זאת, לא שפר גורלה של מצוה זו וקשה לקיימה, עד שהיה רבי יוחנן אומר: "אשרי מי שלא חמאן" -  אשרי מי שלא ראה את אביו ואת אמו. וברש"י: "שאי אפשר לקיים כבודם ככל הצורך, והוא נענש עליהם". חובת הזהירות בכיבוד אב ואם דורשת מן האדם להתבטל בפני הוריו ביטול גמור, ומכאן הקושי שבקיומה.

רבן שמעון בן גמליאל הנשיא מלמדנו כי על אף זהירותו המופלגת בכבוד אביו, לא הגיע לשלמות הכבוד שנהג עשיו ביצחק אביו. אמר: "כל ימי הייתי משמש את אבא, ולא שימשתי אותו אחד ממאה ששמש עשו את אביו. אני בשעה שהייתי משמש את אבא, הייתי משמשו בבגדים מלוכלכים, ובשעה שהייתי יוצא לדרך, הייתי יוצא בבגדים נקיים, אבל עשו בשעה שהיה משמש את אביו, לא היה משמשו אלא בבגדי מלכות".

זהירותו של עשיו בכבוד אביו אומרת דרשני. הייתכן כי אדם החשוד על גילוי עריות ושפיכות דמים יכבד את אביו יותר מנשיא ישראל? אין הדעת סובלת כי אדם חומרני, המזלזל בתחיית המתים עד שמוכר את בכורתו תמורת נזיד עדשים, יתייצב בראש המכבדים את הוריהם. האם אין סתירה גדולה מזו?

אפשר שבהצבת סתירה זו חפצו חז"ל ללמדנו יסוד חשוב בהבנת קיום המצוות. הבה נטה את אוזנינו ונאזין לוויכוח דמיוני המתנהל בין כופר למאמין:

"אין לך בעלות על תורת המוסר", טוען הכופר, "אני מוסרי לא פחות ממך, ואולי אפילו יותר. לא צריך להיות מאמין כדי להיות אדם".

אכן, לכאורה, צודק הכופר בטענותיו. המציאות מלמדת כי בעוד שבמערכת המצוות ש"בין אדם למקום" ניכר הבדל משמעותי בין המאמין לכופר, הרי שבמצוות ש"בין אדם לחברו" ניצבים הם זה לצד זה. האומנם? האם ניתן לנהל חיים נטולי אמונה, ובד בבד להזהר בקיום מצוות כגון: השבת אבידה וכיבוד הורים? 

מסיפורו של עשיו ניתן ללמוד כי אכן כן. למרות שיודע היה עשיו את בוראו וכפר בו, הוא הצליח להגיע אל פסגת המוסריות האנושית, עד שאפילו חכמי המשנה נתקנאו בו. אלא שאליה וקוץ בה.

המצוות שמקיים הכופר נובעות משכלו. הן מושתתות עליו ונתונות לחסדיו. כל עוד תחיינה מצוות אלו בשלום עם שאר רצונותיו ומאוייו, יתמיד הכופר בקיומן. אולם אך יתגברו רצונותיו האחרים על ערכיו, הוא יפסיק לקיימן. מוסריותו של הכופר מותנית היא, ועל זמן שאול היא חיה.

את ההוכחה לכך מספק לא אחר מאשר עשיו עצמו. לאחר שהבין כי החמיץ את ברכת אביו, התמלא עשיו שנאה תהומית כלפי אחיו יעקב ותכנן להורגו. הסיבה שמנעה ממנו לבצע את זממו היתה חששו מצערו של אביו לכשייוודע לו הדבר. כאן חל מהפך בתודעתו המוסרית של עשיו. עשיו אינו מניח לערך כיבוד הורים לעצור בעדו, והוא מקריב אותו על מזבח הנקמה. הוא חושב בליבו: "יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי" (בראשית כ"ז, מ"א).

יצר הנקמה בליבו של עשיו משתלט על מערכת הערכים שהוא בנה לעצמו ומכניע אותה. הערכים שבהם מאמין עשיו הכופר, נבנו מטעמי נוחות, וכדי לאפשר לו לחיות בעולם טוב יותר. כאשר הם גורמים תוצאה הפוכה והופכים לעול ולנטל, יש להחליפם.

"אין ספק שהדין עם פרויד" - כותב פרופ' אריך פרום – "ככל שהנורמות שבהן רוב הבריות מאמינים כמוסריות, אינן אלא נורמות שקבעה החברה למען התיפקוד האופטימלי שלה. מנקודת מבט זו, תורתו היא ביקורת חשובה על המוסר המקובל הקיים, ותורת "האני-העליון" שלו מסירה את הלוט מעל אופיו האמיתי של המוסר".

בהעצמתם את מערכת היחסים המיוחדת בין עשיו לאביו, מגלים חז"ל את היסוד הרעוע שעליו מושתתת הערכיות האנושית. גם אם כלפי חוץ נראית הערכיות האנושית כאחותה התאומה של הערכיות האלוקית, היא שונה ממנה בתכלית השינוי. שונות זו תתגלה במלוא תפארתה בעת משבר, שבו יתנגשו רצונות האדם וערכיו אלו באלו.

יסוד זה מונח בתשובת אברהם אבינו לאבימלך: "אמרתי רק אין יראת אלוקים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי". וביאר הנצי"ב: "הן אמת שיש כאן דרך ארץ, אבל אין זה מצד יראת אלהים, אלא מחמת שכל אנושי... ומי שאין בו יראת אלהים, אינו יכול להתגבר על יצרו המכריע את דעת האדם".

"הרשעים הם ברשות ליבם", קובעים חז"ל, "והצדיקים ליבם ברשותם". ערכי המוסר של הרשע מותנים בהסכמת ליבו, ואילו ערכי הצדיק מכתיבים לליבו את הראוי והרצוי.

יחי ההבדל הקטן!