חלומותיו של יוסף עוררו את כעסם של אחיו והביאו למכירתו לעבד, לניסיונותיו הקשים בבית פוטיפר ולמאסרו הממושך. עם זאת, החלומות כולם התגשמו כתוצאה ישירה של אותה המכירה... האחים הם הם אלו שהעלו בעקיפין את יוסף לכס המלוכה. עתה עומדים כל אחיו לפניו ומשתחווים ארצה, כאותן האלומות שראה בחלומו.

למעשה, כל המשתתפים בארועים השונים היו כלי משחק בידי ההשגחה העליונה הטווה את אריג הנצח ממעשי בני האדם. האחים שחשבו לסכל את חלומות יוסף על ידי מכירת אחיהם לעבד, המדיינים והישמעאלים שהוליכוהו למצרים, פוטיפר ואשתו ויתר האנשים המוזכרים בפרשיות אלו, שימשו כולם כידו הארוכה של הבורא. גם הזבוב שנפל לכוס פרעה, והאבן שמצאה את דרכה אל פתו, חלומות השרים וחלומות פרעה – כל אלה היוו אבני דרך בידי ההשגחה העליונה. גם העם המצרי – אומה שלמה – זכתה לשבע שנות שפע שלא היו כמותן, והתייסרה בשנים של רעב, כדי להגשים את חלומו של יוסף הצדיק!

ה', שוכן מרומים, מכוון את אורחותינו לייעוד הידוע והמוכר לו בלבד. בסוף, בבוא הגאולה השלמה, ייפקחו עינינו ונתחיל להבין את מה שהתרחש באלפי שנות ההיסטוריה. נבין כמה טובות עשה ה' עמנו, כיצד אחז בידינו והנחה אותנו בדרכנו! אמנם, כאשר התרחשו המאורעות, לא הבנו את משמעותם, אך בעתיד יגלה לנו ה' את פשר מעשיו.

הדבר נכון לגבי חיי הפרט ונכון גם לגבי הכלל. נביא דוגמה כללית אחת, מרכזית ומצמררת כאחת. אחד המאורעות המזעזעים ביותר בהיסטוריה היהודית היה המצור, הרעב וחורבן בית המקדש הראשון בידי הבבלים, נהרות הדם שהתלוו לחורבן והגלות האיומה. להפתעתנו, מגלה לנו הנביא בדבר ה', כי הדברים התרחשו מתוך התחשבות מיוחדת בעם ישראל ובטובתו: "כי אנכי ידעתי את המחשבות אשר אני חושב עליכם נאום ה', מחשבות שלום ולא לרעה" (ירמיהו כ"ט, י"א). ירמיהו, נביא החורבן, מגלה כאן מעט ממה שמתרחש מאחורי הפרגוד. הוא מגלה את מחשבותיו ואת תוכניותיו של ה', המעוניין בהצלחת עמו ובגאולת בניו, וכל זאת בתוככי החורבן.

חז"ל מגלים שחסד מיוחד היה טמון בהקדמת החורבן. החורבן התרחש לפני שגודש העבירות הכריע את הכף לכיליון גמור, חלילה. הגימטריה של המילה "ונושנתם" בפסוק (דברים ד', כ"ה): "כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ", היא 852. מספר שנים זה היה על עם ישראל לשהות בארץ עד החורבן. למעשה הם שהו רק 850 שנה, שנתיים פחות מהמצופה. הקדמת החורבן בשנתיים פעלה לטובתם, כי החורבן הגיע בטרם הוגדשה הסאה.

בעת החורבן היה גם חסד מיוחד של ה' בכך ששפך את חמתו על העצים ועל האבנים של בית המקדש, ובכך הופחתה עוצמת המכה שניחתה על העם עצמו. חסד מיוחד היה גם בגלות יהויכין שקדמה 11 שנה לגלות צדקיהו ולחורבן עצמו. בגלות זו הוגלו תלמידי החכמים לבבל, ובכך התבצר שם מקום תורה, והונחה תשתית רוחנית לעם הגולה שיבוא בעקבותיהם.

דברים אינם קורים מאליהם. קיימת סיבה שגורמת להם להתרחש, והיא נחלקת לסיבה טבעית ולסיבה רוחנית.

משה רבנו קובע: "ואמרו כל הגוים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת, מה חרי האף הגדול הזה" (דברים כ"ט, כ"ג). כשיראו הגויים את חורבן הארץ, הם ישאלו: "מה קרה?" באותה שעה יהיה בוודאי מי שידע להסביר כי המרד גרם לכך. תמיד תמצאנה סיבות חומריות העלולות להטעות את המתבונן. יהיו גם שידעו לנמק כי השונות היהודית וההלוואות בריבית שהלוו היהודים לגויים לאורך הדורות הן שקוממו על העם היהודי את שונאיהם האנטישמים. כאן בפסוק מדובר על מבט שונה. הגויים שיתעוררו מהחורבן ישאלו שאלה שונה לחלוטין, תהיה זו שאלה אמיתית: "על מה עשה ה'?" הם אינם מחפשים את הסיבה החומרית, הם מכירים אותה טוב מאיתנו. הם ישאלו מהי הסיבה הרוחנית לכל ההתרחשות.

וגם עלינו מוטל להתבונן בהתבוננות פנימית: אם "עשה ה' ככה", יש לכך סיבה. אמנם "כל מה שעושה הקב"ה, לטובה הוא עושה". אך כאשר איננו רואים את הטובה האלוקית בהווה, והיא מסתתרת אי שם בעתיד, נדרשים אנו לבדוק בציציותינו ולנסות להבין מדוע נראה ההווה כה לא טוב. תובנה זו ניתן ללמוד גם מהנאמר בפרשת השבוע:

עם צאת אחי יוסף לביתם, ועל חמוריהם שקי התבואה שקנו זה עתה במצרים, שולח יוסף לעוצרם בתואנה כי גנבו מארמונו את גביע הכסף שבו הוא מנחש. יהודה כופר באשמה וקובע כי מי שיימצא הגביע בידו - יומת, והנותרים יהפכו לעבדים. אך יוסף מתנגד: רק ה"גנב" יישאר כעבד במצרים, והשאר יעלו אל אביהם.

לאחר שנמצא הגביע באמתחת בנימין, קורע יהודה את בגדיו ואומר ליוסף: "האלוקים מצא את עוון עבדיך" (בראשית מ"ד, ט"ז). יהודה אינו מודה בגנבה, להפך, הוא מתכחש לה. הוא מנסה להסביר ליוסף כי עוגמת הנפש נגרמת להם בעטיו של סיפור אחר לחלוטין. אנחנו נענשים עתה על מכירת יוסף אחינו לפני שנים רבות. לך אין כל קשר לדבר. אתה בסך הכל חייל על לוח השחמט של ה', אלא שבך בחר הבורא להשתמש כשוט כדי להענישנו.

יהודה משלים עם המצב ומבקש מיוסף לקחת אותו לעבד ולשלוח את בנימין עם אחיו. אולם כאשר מבקש יוסף לממש את עבדותו של בנימין דווקא, משנה לפתע יהודה את גישתו, ותחנוניו הופכים לאיומים ממשיים:

"ויגש אליו יהודה ויאמר: בי אדוני, ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני, ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה" (בראשית מ"ד, י"ח). "מה פרעה גוזר ואינו מקיים, מבטיח ואינו עושה, אף אתה כן. כי כמוך כפרעה - אם תקניטני, אהרוג אותך ואת אדוניך".

מה גרם ליהודה לערוך שינוי כה קיצוני בגישתו בעת ניהול המשא ומתן מול יוסף?

ההתבוננות!!!

הפרשנות של יהודה כי הסתבכות זו נגרמה בעקבות מכירת יוסף, היתה נכונה לגבי מאסרו של שמעון, ואף לגבי ההתנכלות לשאר האחים שהשתתפו במכירת יוסף, אך כעת, כאשר מתברר כי את בנימין מבקש יוסף להשאיר במצרים, מבין יהודה כי אין קשר בין מכירת יוסף להסתבכות זו, שהרי בנימין לא השתתף במכירת יוסף, ואין כל סיבה להתעמרות מיותרת זו כלפיו. לכן, משנה יהודה עתה את גישתו ומאיים על יוסף בארמונו.

כך מיישמים מאמיני ההשגחה הפרטית את אמונתם. אמירות כגון: "כל מה שעושה הקב"ה לטובה הוא עושה", ו"כל עכבה לטובה" - נכונות הן, אך אינן מספיקות. יש להתבונן באותו מבט גם על המקרים המצערים. האדם המאמין מתבונן, מנסה לחפש את הסיבה שגרמה ל"בעל החוב (ה') לגבות את חובו", הוא מחפש את החוב, וכשהוא מוצא אותו, הוא משתדל לפורעו ולתקן את העבר.

ההשגחה האלוקית מסמנת מטרות. המהלכים המובילים אליה יובנו לבני האדם רק למפרע, לאחר סיום התהליך. לפעמים יובנו הדברים רק בזמן הגאולה.

באופן דומה מצעידה אותנו ההשגחה העליונה לקראת הגאולה השלמה. דוד המלך קובע: "בשוב ה' את שיבת ציון, היינו כחולמים" (תהילים קכ"ו, א'). התהליך יהיה דומה לחלום. בחלום רואים קטעי דברים מעורבים, תלושים מהמציאות ולעתים מוזרים. כשמתעוררים מתחילים למקם את הפסיפס ולחברו. אט אט מבינים מה חלמו וכלפי מה הדברים אמורים. במקביל לכך, גם בגלות נראה הכול עקור, תלוש ומעורב ורק בבוא הגאולה השלמה, בסופה של הגלות, יובן למפרע כל צעד שנעשה על ידי ה', על מה ולמה הוא בא, ומה הוא תרם הן לכל יחיד והן לקימומו של הכלל.