האמונה בביאת המשיח ובגאולה העתידה הינה אחד מעמודי התווך של אמונתנו הכללית. הרמב"ם מונה אותה כאחד משלושה עשר עיקרי האמונה, שהכופר באחד מהם הוציא את עצמו מכלל האומה.

ההכרזה: "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא", הפכה במרוצת הדורות להצהרת כוונות של כל יהודי נאמן. ברגעיהם הקשים ביותר דבקו יהודים בהכרה זו, והיא גם חישלה אותם מול צרות ונגישות. ידועים מקרים רבים שבהם קידשו יהודים שם שמים ברבים במותם כשהכרזה זו על שפתותיהם.

תוקף האמונה בביאת המשיח מוכיח על אמיתותה. טבעו של עולם, שמרעיון אבוד מתייאשים במוקדם או במאוחר. אם אחרי גלות של אלפי שנים דבק עדיין עם שלם בלהט באמונתו בביאת הגואל, משמע שבת-קול פנימית חיה בליבו ומודיעה שלמרות כל המשברים והזעזועים אין להתייאש, "ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו".

נושא ימות המשיח תופס מקום מרכזי במחשבת היהדות. תפיסת עולם זו גורסת כי מקומו המקורי של האדם הוא בגן עדן הטובל בשפע טובה. גם אם גורש האדם מגן עדן, יעדו הסופי היה ונותר גן עדן, שיהיה קיים שוב בתחנת אחרית הימים. יהיו אלו ימים שאין סוף לטובה שתהיה בהם. אמנם בין שתי נקודות שיא אלו, בין גן העדן שממנו גורשנו לבין אחרית הימים, עוברת האנושות מעלות ומורדות וסובלת ממשברים מכאיבים, אך קשיים אלו אינם סוף פסוק. אמנם אלו משברים מתמשכים מאד, אך הם אינם נצחיים, סופם לחלוף!

המצב הנוכחי הוא אמנם כאוב וטעון יגון ואנחה, אולם אין הוא סוף הדרך. סופו לחלוף, ואת מקומו תתפוס הגאולה השלמה, כלילת הטובות. אמונה זו נוסכת בנו עוז ותעצומות לא להיכנע למציאות האופפת אותנו, שהיא קשה ומייסרת לעתים, ביודענו שהקשיים עצמם מכשירים את הקרקע לקראת הגאולה.

הגאולה העתידה תהיה אוניברסלית וכוללת. מושגים כמו: אלימות, שחיתות, רוע ודומיהם יעלמו מנוף החברה האנושית. את מקומם יתפסו האחווה, השלום והרעות.

באותם ימים יגיע עם ישראל לשלמותו. נידחי העם יתקבצו לארצם מארבע קצוות תבל, ובה יקיים העם את מצוות התורה מתוך שלווה.

בעידן הגאולה יגיע כל יחיד לפסגה של גאולת נפשו, כאשר הקנאה, התאווה והאנוכיות ייעלמו כליל מן האופק, והאנשים ירדפו אך טוב וחסד.

יש מי שסבור שביאת המשיח תפתור את בעיותיו הפרטיות: הוא ייפטר מן הנושים הדוחקים בו, וגם המיחוש ברגליו ייעלם. אחר ממקד את החידוש בביאת המשיח במישור הכללי: לא נסבול עוד מבעיות בטחון ומכלכלה רופפת, גם המחלות הקטלניות ותאונות הדרכים תחלופנה מן העולם, וסדר חברתי מתוקן ישרור בכל. ואמנם, עם הופעת המשיח ייעלמו הקלקולים המצויים בעולמנו, והטובה והשפע ישררו בכל מקום. אולם לא זו פיסגת ציפייתנו. הברכה המעותדת, שתהיה גדולה יותר מכל מה שאנו מסוגלים לדמיין, תהיה רק אמצעי ומכשיר להתעלות רוחנית, שהיא המאפיין העיקרי של ימות המשיח.

באותם ימים לא יהיה מקום לעוול ולרשע. הצדק יתפוס את המקום הראוי לו. התופעות המצטיירות בעינינו כ"אי סדר", כמו: "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו", לא יטרידונו עוד, כי נראה את פתרונן בעינינו. הרעב היחיד שישרור יהיה רעב לשמוע את דבר ה'. כל באי עולם יחפשו את הטוב ויעסקו ביישומו. המשאבים המופנים כיום למטרות קטנוניות ומיותרות, כמו קנאת הבריות או תחרות בין אנשים ובין חברות, ינוצלו עד תום לאפיקים חיוביים.

בלב אומות העולם תקבע תובנה שאת האמת ניתן למצוא רק במחנה ישראל, ובאותה שעה הם יכריזו (ישעיה ב', ג'): "לכו ונעלה אל הר ה', אל בית אלוקי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".

כדאית היא הציפיה בת האלפיים עבור עולם כה רווי בטובה וברוחניות. אין כל פלא שמטרה זו היתה והינה משאת הנפש המרכזית של הלב היהודי.