ידוע הסיפור המרטיט אודות ראש הישיבה הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל שבנסיעתו לקבר רחל דיבר עם רחל אמנו וביקש ממנה: "הקב"ה מבקש ממך מנעי קולך מבכי, אולם אני, חיים בנך, מבקש ממך אל תפסיקי לבכות". הגאון הגדול רבי נתן צבי פינקל זצוקלה"ה ראש ישיבת מיר  היה מרבה בשיחותיו להביא סיפור זה, אולם תמיד היה אומר שצריך להתחיל את הסיפור מתחילתו. רבי חיים שהה באירוע מסוים, בא מישהו והציע לקחת אותו ברכבו לקבר רחל. הוא רצה מאד ללכת, אולם תגובתו הראשונה הייתה שצריך בראש ובראשונה לשאול את הרבנית. צריך היה לחפש טלפון ציבורי ואסימון , כדי להתקשר אליה, לבקש את רשותה ולוודא שלא תדאג מכך שהוא מאחר.

היה רבינו אומר: "כולם מתפעלים מלב הארי של רבי חיים, איך שביקש את בקשתו מרחל אמנו מעומק לב, אבל אני מתפעל יותר, מכך שלא שכח את מה שבעיני הבריות נראה דבר של מה בכך, להתקשר לרבנית, שלרגע לא תדאג כתוצאה מאיחורו… למה זה יותר גדול בעיני, כי את לב הארי של רבי חיים אי אפשר לחקות, אולם את הדברים הקטנים יכול כל אחד ללמוד. להרגיש את הזהירות שנדרשת בבין אדם לחברו, ודרך סולם זה אפשר להגיע למדרגות גבוהות.

פרשתנו פותחת בבקשתו של יעקב אבינו להיקבר בארץ ישראל במערת המכפלה. בקשה זו לוותה בהתנצלות של יעקב אבינו מבנו יוסף:  "ואני בבאי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען בדרך בעוד כברת ארץ לבא אפרתה ואקברה שָׁם בדרך אפרת הוא בית לחם" (בראשית מ"ח ז')  מבאר רשי: "ואני בבאי מפדן וגו'" - ואע"פ שאני מטריח עליך להוליכני להִקבר בארץ כנען ולא כך עשיתי לאמך שהרי מתה סמוך לבית לחם" . "ואקברה שם" - ולא הולכתיה אפילו לבית לחם להכניסה לארץ, וידעתי שיש בלבך עלי, אבל דע לך: שע"פ הדבור קברתיה שם, שתהא לעזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן והיו עוברים דרך שם יצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים שנאמר: "קול ברמה נשמע וגו' והקב"ה משיבה: "יש שכר לפעולתך נאם ה' וגו' ושבו בנים לגבולם" (ירמיהו ל"א).

רש"י מבסס את דבריו מתוך דברי המדרש רבה במקום. ישנו מדרש דומה ובו תוספת  נקודת אור:" שאף אני בִּקשתי להעלותה ולקוברה, ולא הניחני הקדוש ברוך הוא. שנאמר: "ואקברה שָׁם" - מהו 'שָׁם'? על פי הדיבור! (כלומר, צווי מהשי"ת) ולמה? שגלוי וצפוי לפניו שסוף בית המקדש עתיד ליחרב ובניו עתידים לצאת בגולה והם הולכין אצל אבות ומבקשים מהם שיתפללו עליהם, ואינם מועילין להם!  וכיון שהם הולכין בדרך - הם באין ומחבקין קבורת רחל, והיא עומדת ומבקשת רחמים מן הקדוש ברוך הוא, ואומרת לפניו: רבונו של עולם! שמע בקול בכייתי ורחם על בניי, או תן לי האוניא שלי (השכר המגיע לי בעבור מסירת הסימנים ללאה אחותי). מיד הקדוש ברוך הוא שומע בקול תפילתה. מנין שכן? כתב: 'בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה', וכתב 'ויש תקוה לאחריתך נאום ה' ושבו בנים לגבולם' "  (פסיקתא רבתי פרשה ג').

מתוך דברי המדרש אנו למדים את הטעם מדוע  צֻווה יעקב אבינו לקוברה בבדידות כזו - על אם הדרך, וזאת מפני  שקבר רחל אמנו נועד ל"מקום תפילה" המיועד  והמתאים לתקופת הגלות העתידית של עם ישראל- בניה של רחל. בזמנים כה קשים שאפילו "ישני חברון" לא יועילו בתפילתם. ציונה של אימא של כלל ישראל – רחל, באם הדרך, משם יזעקו הילדים אל אמם שתעורר עליהם רחמי שמים לבוא הגאולה,  והיא בשומעה זאת תזעק על כאב בניה, ומשם תבוא הישועה.

אלא שיש להתבונן במשמעות מיקומו הגיאוגרפי של ציונה של רחל אמנו  באם הדרך, הלא כוחה של רחל הוא במעשיה הנעלים והנשגבים, א"כ מדוע  שכוחה לא יתבטא בתוך "מערת המכפלה" לצד אבותינו ואימותינו?! בנוסף, מדוע  עם ישראל כולו נחשב לבניה של רחל בעוד שרובו לא הגיע ממנה? 

מבאר זאת המהר"ל ב"נצח ישראל" וז"ל: " ופירוש ענין זה כמו שבארו במדרש: "הבן יקיר לי אפרים" וזה המדרש יש לו טעם מופלג, כי האישה תקרא: "בית", כמו שאמר רבי יוסי: "מעולם לא קראתי לאשתי- אשתי, רק לאשתי- ביתי!" (גיטין נ"ב)  ומפני כי רחל היא הייתה "עקרת הבית" של יעקב, כמו שאמרו חז"ל במדרש רבה שרחל היא הייתה עיקר הבית של יעקב.  וכל מי שנקרא: "בית" כולל ומאחד הכול! כמו שהבית ומאחד כל אשר בתוכו. ולפיכך נקראו ישראל על שם רחל, מפני שהיא עיקר הבית של יעקב. וכן נקרא ישראל על שם בנה(אפרים) , כמו שהיא הייתה עיקר גם כן בנה עיקר, ודבר זה ידוע מאד".

יש להתבונן בפשר הדברים מדוע זכתה רחל אמנו לתואר "עקרת (עיקר) הבית" ?   ונראה  לבאר על דרך הפשט, שהרי רחל היא בת זוגו שרצה ובחר יעקב אבינו , ולו לא הייתה מוסרת את הסימנים לאחותה, סביר להניח שלבסוף היה נכנע לבן ומקיים את ההסכם שסוכם מראש בינו לבין יעקב. ואז היא לבד הייתה מולידה לו י"ב שבטים באחדות גמורה. אולם רחל ראתה בצער אחותה והסכימה להכניס את צרתה לביתה, ובכך בעצם ויתרה על האחדות בין השבטים למען אחותה, כפי שראינו את מחלוקת יוסף ואחיו, והשלכותיה וגלגוליה במשך הדורות, במחלוקת בין מלכי בית דוד ובין מלכי ישראל משבט אפרים. מעשה החסד המופלג הזה שעשתה רחל למען אחותה תוך ויתור על המצב האידיאלי של אחדות ביתה, מזכה אותה בתואר המגיע לה ביושר: "עיקר הבית".

ולאור יסוד זה מבאר המהר"ל מדוע נקברה רחל דווקא לא במערת המכפלה:

"ולפיכך אמר שנקברה רחל בדרך, שאם הייתה נקברת רחל במערה (המכפלה), לא היה אצל ישראל, שהם בגלות שלהם כח המקבץ והמאחד את ישראל בגלות שלהם... ולכך רחל, שהיא כח המאחד את ישראל, שהרי כל ישראל נקראו על שמה, נקברה בדרך. ולכך מבקשת רחמים עד שיהיו ישראל מקובצים בארצם לגמרי. ואם לא נקברה רחל - שהיא עקרת הבית המקבץ את ישראל - בדרך, כבר נחלקו ישראל חס ושלום, ולא היה אצלם עוד כח מקבץ ומאסף את ישראל. והיינו שהשיב לה הקדוש ברוך הוא "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה", כי בזכות רחל - שהיא כח המקבץ ישראל - ישובו ישראל מגלותם. וזהו "ושבו בנים לגבולם", כי יש כח מאחד את ישראל בתוך גלותם, ובשביל אותו כח המאחד ישובו ישראל מגלותם."

מבאר זאת בספר "אפיקי מים" לגאון המופלא רבי משה שפירא זצוקלה"ה בדברים נפלאים ועמוקים את  דברי המהר"ל על הכוח המיוחד הטמון בציונה של רחל אמנו : "עומק דבריו הוא עניין ההבדל שבין: "בית" ל -"סוכה", הנה בית שנפל או נחרב הוא חורבן לעולם! כי גם אם נחזור ונבנהו זה כבר בית חדש! כי מרגע החורבן פקע שם בית מהמקום. הבניין החדש אינו קשור כלל ועיקר לבית הקודם. אך סוכה שנפלה לא בטלה שמה כשמקימים אותה מחדש וזאת מפני שכל מהותה הוא בניה ופירוק, וע"כ נפילתה מסמלת אינה סוף פסוק כי אם מצב זמני בלבד. ומשום כן נוסח הבקשה בחג הסוכות על הקמת בית המקדש: "הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת" כי השם בית נשאר על מקום המקדש למרות  החורבנות, כסוכה שנפלה ותשוב בע"ה בקרוב למצבה הקודם.

וזהו עניין קבורת רחל בדרך, רחל אמנו היא "עקרת הבית" של יעקב אבינו. והרי יעקב אבינו קרא למקדש "בית". (פסחים פ"ח) דהיינו שעל ידו מושרש בישראל החיבור והקביעות של הקב"ה כביכול וכל בית ישראל בדרך שהם נמצאים ביחד בבית. והנה מכיוון שרחל היא עיקרה של בית, ממילא עומק הקשר והחיבור כלפי מעלה איננה מוחזקת אלא על ידה.

ומעתה אילו יצויר שנקברה רחל תוך העיר, היה מתפרש שעומק חיבור זה אינו קיים ח"ו אלא כל זמן שאנו נמצאים ביחד בפועל במקום הבית. אבל כשגלינו מארצנו והושלכנו מארץ חמדה ונחרב הבית, הרי בטל הברית והחיבור, שהרי כל קיומה תלוי בהיות ישראל שרויים על אדמתם וקבועים על מקומם הראוי במקום השראת השכינה. אכן קבורתה "בדרך" חידשה שגם כשנתפזרו ישראל בין האומות ונהפכו להולכי דרכים מבלי מקום, לא בטל השם: "בית" ח"ו. שהרי עקרת  בתינו מחזקת פנימיות הבית והקשר כלפי מעלה גם בהיותנו בדרך ובגולה, וממילא חורבן הבית אינו חורבן החלטי! אלא שהבית –סוכה היא... וניתנת שפיר לפירוק ולבניין אשר שמו עליה גם בחורבנה ובגלותה." (מעט מתוך מאמר ארוך ומקיף על "שמחת בית השואבה" ויהיו הדברים לע"נ הטהורה)

נקודה נוספת ניתן להוסיף  בעניין זה, מכיוון  שרחל אמנו היא "עיקר הבית" של כלל ישראל, אזי כולנו ילדיה. ומשום כן  דווקא היא התעוררה לבכות על בניה, ולעורר את עניין הגאולה בשל נקודת הצירוף הנמצאת בה. ודבר זה הוא יסוד ושורש הגאולה- לאחד ולאגד את כלל ישראל יחד סביב אותה נקודת שורש, כמו שאנו מבקשים בתפילת שמו"ע: "וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ... ברוך... מקבץ נדחי עמו ישראל".

נמצאנו למדים ממעשה החסד המופלג הזה שעשתה רחל למען אחותה יש כאן מוסר השכל  לכול יהודי עד כמה מורכב הוא העולם הזה, ועד כמה משמשים בו כוחות שונים, כפי שהתגלה הדבר בבניה של רחל ובבניה של לאה, אלא שבני אדם צריכים לחיות עמו בהתחשבות הדדית, ברגישות והדדיות בין האדם לזולתו, ובין האדם בתוך ביתו. ויחד עם זאת להגיע למצב הרוחני הרצוי. עד שלבסוף יגיעו כל הכוחות האישיים הללו לידי אחדות אמיתית גמורה, כדברי הנביא יחזקאל (פרק ל"ז): " "ואתה בן אדם קח לך עץ אחד וכתב עליו ליהודה ולבני ישראל חברו חבריו ולקח עץ אחד וכתוב עליו ליוסף עץ אפרים וכל בית ישראל חברו חבריו: וקרב אתם אחד אל אחד לך לעץ אחד והיו לאחדים בידך". ציונה על אם הדרך מסמל ככוח מאסף את כל חלקי עם ישראל. יה"ר שנזכה לתשועת עולמים "ושבו בנים לגבולם".