חז"ל שואלים (מדרש ויקרא רבה ל"ב, ה'): בזכות מה נגאלו בני ישראל ממצרים? כלומר, אף שתמו מאתיים ועשר שנות השעבוד והגיע הזמן המעותד לגאולתם, היה צורך שהם יהיו ראויים לגאולה, ואם כן, מהי הזכות שעמדה להם?

התשובה: בזכות שלא שינו שמם (לשמות מצריים), את לשונם (מלשון הקודש לשפת מצרים), וכמו כן, שלא התערבו ולא התבוללו באומה המצרית. בנוסף, עמדה להם הזכות שלא נמצאו בהם דילטורין, כלומר, מלשינים המדברים סרה איש על רעהו לפני השלטונות.

נסביר את הדברים:

כל אומה הגולה מארצה נאלצת במוקדם או במאוחר לוותר על ארבעה מנגנוני היבדלות אלו המשמרים את זהותה בגלות, והם: שמירה על השמות היחודיים, היצמדות לשפתה המקורית, הימנעות מנשואי תערובת וזהירות מלשון הרע.

עם הזמן מבשילה בקרב הגולים ההכרה כי אם אינם מעוניינים להישאר מסומנים לעד כ"זרים" (כ"בני מיעוטים") ולסבול מדחייה או גרוע מכך - מדיכוי חברתי, ולכן, חובה עליהם לעשות כל מאמץ כדי להתערות בחברה החדשה ולהתמזג בתוכה.

תהליך הטמיעה מורכב, כאמור, בויתור על ארבעת המאפיינים המוזכרים לעיל. בראשית התהליך יחליפו, לדוגמה, צרפתים שגלו לגרמניה את שמם לשם גרמני מצלצל, אחר כך ימירו את השפה הצרפתית שבפיהם לגרמנית רהוטה, ואז ישתדלו להתערות באזרחי הארץ ולהתחתן עם בנותיהם. בכך הם יטשטשו את זהותם הקודמת וישפרו את תדמיתם ומעמדם.

אם כל הפעולות הללו לא תעזורנה, והם ימשיכו לסבול מרדיפות ומהצקות בשל מוצאם, יישאר להם המפלט האחרון והוא להסגיר את חבריהם לשלטונות כדי למלט את נפשם. ארבעה שלבים אלו מרכיבים תהליך מדורג לטשטוש הזהות העצמית ולהתערות באומה המשעבדת.

למרות הירידה הרוחנית שהתרחשה אצל בני ישראל בשנות שעבוד מצרים, הם הבינו שאם לא יישמרו הסימנים המבדילים בינם לבין העם שבו הם שרויים, העם כולו יתבולל וייטמע בגויים.

במשך מאתיים ועשר שנות הגלות שמרו בני ישראל מכל משמר על ארבעת הסממנים הללו. בני ישראל היו "מצויינים שם", בכוונה תחילה הם סימנו את עצמם בטלאי צהוב זרחני של "שונים".

כשראו הנוגשים המצריים את היבדלותם ואת חוסר נכונותם להתערות בעם המצרי, הם עינו אותם ביתר שאת. במשך שנים ארוכות הקריבו בני ישראל את חייהם ואת חיי ילדיהם, את דמם ואת חרותם למען מטרה אחת: היבדלות מהמצרים.

ההקרבה והמסירות לשמירת הסממנים היהודיים, היא שקירבה את גאולתם. אילו היו בני ישראל מביעים נכונות להתערות בעם המצרי ומראים כי התרבות המצרית הקלוקלת ראויה בעיניהם, לא היה, חלילה, מקום לגאולה.

מעתה נבין באור חדש את תפקידה של גלות מצרים:

בני ישראל נהיו לעם ה', לעם הנבחר, רק אחרי תקופת ההכשרה ב"ארץ לא להם" (בראשית ט"ו, י"ג). מה תרם השעבוד לגיבוש הזהות של "עם סגולה"?

גלות מצרים היתה תהליך הכשרה לקראת מתן תורה, וכפי שנאמר (דברים ד', כ'): "ואתכם לקח ה' ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים להיות לו לעם נחלה כיום הזה".

לכאורה, בני ישראל לא הזדככו בגלות מצרים, להפך, הם ירדו למ"ט שערי טומאה, שהרי גם בשעת הגאולה עצמה טענו המלאכים (מדרש תהילים ט"ו, ה'): הללו (המצריים) עובדי עבודה זרה, והללו (בני ישראל) עובדי עבודה זרה, ומדוע מגיע להם שיגאלו? ואם כן, כיצד ניתן לומר שבני ישראל הזדככו בגלות מצרים?

אלא שכוונת הקב"ה היתה לנסות אותם האם יעמדו במבחן השעבוד הנקרא "כור הברזל". בני ישראל סבלו במצרים מתנאי דיכוי מזעזעים, תנאים שהיו גורמים לכל עם אחר לשנות את זהותו, כדי להסיר מעליו את תג הזרות ולהתערות בעם הכובש. ובנקודה זו נבחן העם: האם ישמור על זהותו ועל יחודו? האם יהיה מוכן להקריב את חירותו למען המטרה הנעלה?

מבחן "כור הברזל" היה ניסיון האם תשמר הזהות היהודית. ואמנם, לאחר שהעם צלח את המבחן בגבורה, התברר כי ביסודו נאמן הוא לה' וראוי הוא לעמוד לפני הר סיני ולקבל את התורה.

רובו הגדול של העם לא הצליח לעמוד בניסיון הקשה. רק חמישית מכלל העם התבדלו מן המצרים וזכו להיגאל ממצרים ולהיות לממלכת כהנים וגוי קדוש.

דברי המדרש אודות הזכויות שבגינן נגאלו ממצרים, רמוזים בפסוקים הפותחים את ספר שמות:

"אלה שמות בני ישראל" (שמות א', א') - כשישמרו בני ישראל את שמותיהם בגלות, שיישארו כפי שהיו בשעה שירדו למצרים ולא יחליפו אותם לשמות מצריים, תהיה זו סיבה לגאולתם.

"איש וביתו באו" (שם) - הסיבה השניה לגאולה תהיה השמירה על צביון הבית היהודי, כפי שהיה בשעה שירדו למצרים. "איש וביתו", למרות הניסיונות הקשים הם לא התערבו בעם המצרי ולא נשאו נשים מצריות.

"ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש" (שם ה'). המילה "נפש" נכתבה בלשון יחיד, ללמדנו שעל ידי שלא ידברו לשון הרע איש על רעהו הם יישארו "נפש" אחת, כאיש אחד בלב אחד, וזו תהיה סיבה נוספת לגאולתם.

נמצא, שפסוקי הפתיחה של ספר שמות רומזים לסיבות שהביאו לפדות ולגאולה.

מעתה מובן מדוע פותח ספר שמות באות וא"ו - "ואלה שמות". תפקיד הוא"ו לחבר את ספר שמות לספר בראשית. ספר בראשית מסתיים במילים: "פקוד יפקוד אלוקים אתכם" (נ', כ"ה), שהיא הבשורה על הגאולה, וספר שמות פותח בסיבות לגאולה. ו' החיבור מאחדת את שני הספרים.

נאמר בפסוק (מיכה ז', ט"ו): "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" - אותן סיבות שהביאו לגאולת בני ישראל ממצרים, תהיינה הסיבות שיביאונו לגאולה העתידה.

בימינו חוזר שעבוד מצרים במהדורה עדכנית. "עבודת הפרך" מתבטאת בריצה אחרי הגשמיות ובהתמוטטות כל ערכי המוסר. אם נשכיל לשאת בגאון את מסורת אבותינו ולהיבדל מן הסביבה הקלוקלת - נהיה ראויים לגאולה.