בני הדורות הראשונים המוזכרים בספר בראשית, היו אבות הרוע האנושי ושורש הפגם העולמי. מעשיהם אטמו את פתחי הלב ואת מוׂצָאי הדעת של בני האדם וגרמו להם שלא יביטו נכוחה ולא ישיגו את ההתגלות האלוקית.

כל דור הוסיף רשע על קודמיו, בשיטותיו, בתרבותו ובאורח חייו. מורשת החטא הרסה והחריבה את כוחות הנפש הפנימיים העדינים והרגישים ביותר. מעתה היה צריך לחולל, כביכול, נס של 'תחיית המתים' ולברוא את קומת האדם מחדש, מן השורש ועד לפסגה.

ואמנם, האבות: אברהם, יצחק ויעקב, קמו והציבו מחדש את דמותו הנכונה של צלם האלקים שבבריאה – את האדם שישמע לעומק את שירת האמונה העולה מן הבריאה וגם מתוככי לבו שלו.

הם חוללו מהפכה גדולה בדברי ימי האדם. הם היטו את כף המאזניים של הבחירה האנושית, והפכו את עולם האדם. הם הוציאוהו ממקומו החשוך של הנחש המתנכל לבריות, לעולם אלוקי שופע אורה. ואומנם כלפי עצמם הגיעו האבות לתכלית השלימות, אך הרע העולמי לא נשבר באחת.

במציאות האנושית אין דבר אמיתי הנעשה באחת. כל שינוי הוא תהליך ארוך שנים, ולכן אף שעולמם של האבות היה עולם מתוקן ומרהיב ביופיו, הוא לא הצליח עדיין להפוך את העולם שבחוץ לטוב גם הוא. אמנם העולם השתנה אט אט לטובה, כדי שיוכל להגיע בסופו לתכלית הבריאה, וכפי שנאמר (בראשית א', ל"א): 'וירא אלקים את כל אשר עשה, והנה טוב מאד'. העולם עושה את דרכו אט-אט לקראת המצב שהאבות והנביאים ייחלו לו ובישרו את חזונו.

אברהם הפיץ בעולם את בשורת האמונה ואת דרך החסד, ובכך הוא הראה לכל באי עולם שקיימת דרך אחרת, דרך של הטבה, דרך השונה לחלוטין מדרכם של עובדי האלילים שמילאו את העולם באטימות וברשעות. אברהם, גם לימד את הבריות כל ימיו שלא קיים בעולם כח כלשהו בעל יכולת פעולה עצמית מלבד ה'. שום כח לא יכול לעשות מאומה מעצמו, אלא אם כן קיבל את כוחו מהקב"ה.

יצחק לימד את חובת דקדוק המעשים במסירות נפש – שיהיו כרצון ה' חרף כל הקשיים והנסיונות. הדבר הציב בבריאה כוח של תיקון, מול רוח ההפקרות ושרירות הלב שהפיץ בעולם דור המבול והנוהים אחריו גם בדורות מאוחרים יותר.

יעקב לימד את מידת האמת – את האהבה ואת הדבקות באמת האלוקית ולא בערכים אנושיים בני חלוף. מעשיו הציבו שורש של תיקון לקלקוליו של דור הפלגה שהסיתו את ההמון להשתעבד לסילוף האנושי.

השבטים הקדושים, בני יעקב, יסדו בעולם אחדות אמיתית, אהבה ורעות נכונים, אחריות והתמסרות עמוקה לזולת, שכולן נובעות מאחדות לשם שמים, ובכך הם היוו את היפוכה של מידת סדום.

כאשר הגיע השעה, אמר הקב"ה למשה רבנו (שמות ו', ג'): "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל ש-די, ושמי ה' לא נודעתי להם". כלומר, גם אם האבות עצמם היו ראויים להתגלות אלוקית, לא היה דורם ראוי לה, ולכן לא השתנתה בזמנם ההנהגה האלוקית כלפי הבריאה. אבל עתה באה העת. הנצו הניצנים של צידקת האבות, ובזכותם יתחיל עתה קול התורה להישמע בבריאה.

הנסים של יציאת מצרים החזירו את ההכרה הנכונה בהתגלות האלוקית, ועליה רשום חותם הזכות של מעשי אברהם אבינו.

זו היתה ההתגלות הגדולה שעלתה ממכות מצרים. הדבר נעשה על ידי אותה עדות אילמת של הבריאה, עדות שכל מתבונן רואה בה את יד ה' עד ימינו, אך בני האדם אטמו בפניה את אזניהם. באותה שעה הורה הקב"ה בפרוש לכל המכחישים והמתכחשים, כיצד הוא שליט על כל חלקי הבריאה. הלימוד בא במפורש – על ידי משה רבנו שהשכינה דיברה מתוך גרונו. עשר המכות שהוכו המצרים במצרים, תקנו את הפגם שפגמו הדורות הקדומים בנושאי האמונה.

השלב השני של ההתגלות והשראת השכינה חל בקריעת ים סוף: ההתגלות האלוקית והשראת השכינה שהיו בקריעת ים סוף ובשירת הים, באו בזכות הנסיונות שעמד בהם עם ישראל על גדות ים סוף.

בני ישראל הלכו אחרי דבר ה' במדבר, בארץ לא זרועה, כשהם משליכים מאחורי גוום את כל חשבונות הקיום הארציים. הליכה זו העניקה להם את הזכות לחוות את ההתגלות האלוקית הנפלאה של היד הגדולה שחוללה את כל הנסים.

השירה שהתנשאה על שפת הים, שירה שהיתה בדרגת נבואה, הקיפה את כל היוצאים ממצרים, מעבדים ושפחות ועד עוברים במעי אימם. בני ישראל הבטיחו לעצמם ולקונם באותה העת (שמות ט"ו, ב'): "זה א-לי ואנווהו", אעשה לו נווה ומשכן, וכל חיי יהיו כרצון קדשו.

קריעת ים סוף היתה נטיעה לדורות. העמידה בנסיונות יוצרת בלב כלי קיבול להשיג את דבר ה', ופותחת צוהר למחזות נבואה שגיאים.

מעתה, לא תהיינה עוד הפקרות ושרירות לב כבדור המבול, אלא מעשי אנוש זכים וטהורים, מעשים העומדים במבחן המדוקדק של האמת האלוקית, ומהווים שער להשגת דעת עליון.

ארבעים שנותיו של דור המדבר היו תקופה ממושכת של מתן תורה ומהלך שלם של השראת השכינה. הסיבה לכך שההתגלות האלוקית והשראת השכינה השתהו במשך זמן כה ארוך מאז בריאת העולם, היתה הרוע שהשתקע בעולם במשך הדורות. עתה היה צורך לפלס את הדרך לפני הטוב האמיתי כדי שיוכל לזרוח ולהופיע בבריאה. האבות עצמם וזרעם היו צריכים לעבור מהלך ארוך של זיכוך, כדי שיוכלו להיות כלי קיבול להתגלות האלוקית בעולם.

בדור המדבר זכו בני ישראל למתנות אדירות שגב, להתגלויות אלוקיות ולהופעות גדולות של השראת השכינה. כל המתנות הללו ניתנו לבנים בזכות מעשי האבות. בני ישראל זכו להתגלות זו בזכות שהיו "מאמינים בני מאמינים" – בניו של אברהם אבינו ותלמידיו באמונה.

על ידי התגלות זו קיבלה האנושות בהמשך הדורות את היכולת להתמודד מול הדרך המסולפת שהפיצו עובדי העבודה הזרה בעולם. משעה שזכה דור המדבר להתגלות זו, התפרסמה אמת האמונה והלכה והתפשטה בעולם – תחילה בעם ישראל, ובסוף באנושות כולה. לא בבת אחת חדרה האמונה ללב האומות, נדרשו לכך דורות רבים, אך בסוף היא חדרה, לעיתים בצורה מסולפת, אך יציבה.

השלב הבא של ההתגלות האלוקית והשראת השכינה היה במתן תורה:

ההתגלות של מתן תורה היא ההתגלות המקיפה ביותר. בני ישראל אמרו (שמות כ"ד, ז'): "כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע", ואז אמר להם הקב"ה את דברו. הכניעה מאהבה לאמת האלוקית היא זו שהביאה את עם ישראל למרגלות הר סיני, ובזכותה נעשו כולם "כאיש אחד בלב אחד", מאוחדים ודבקים באמת זו, כפי שהנחיל יעקב לבניו (מיכה ז', כ'): "תתן אמת ליעקב" - כי יעקב הוא זה שמגלם אותה בכל לב כדי לקיים את כל מה שנובע ומחייב מאמת זו.

מעתה לא קיימת עוד אמת אנושית רופפת וקלושה, שהדור הבא יקום עליה בכשילים ובכילפות. לא עוד ערכים אנושיים בלבד כבדור הפלגה, אלא אמת אלוקית חיה ומאירה, הכובשת את הלב בנועמה, בישרותה ובצדקתה.

השלב הבא של ההתגלות האלוקית והשראת השכינה היה במשכן העדות:

אחרי שנדמו הקולות והברקים של מעמד הר סיני, המשיך קול ה' להישמע מעל לכפורת, מבין שני הכרובים שבמשכן העדות.

משם היתה יוצאת הנבואה לנביאים, ומשם היתה שופעת לישראל השגחה גלויה, ניסית ומיוחדת.

לעומת ההתגלות הגדולה שהיתה בהר סיני, שהיתה מקפה בשלימות מבחינת התוכן, באה ההתגלות במשכן, שהיתה התגלות נמשכת ומקיפה מבחינת הזמן.

המשכן נבנה מכח התשוקה האדירה של בני ישראל לזכות להשראת השכינה בתוכם. זה היה תוכו ועיקרו של המשכן: הצרוף של הלבבות הטהורים, של הרצונות הקדושים שנבעו מהשאיפה לזכות לקירבת אלוקים חיים. אותה נדיבות לב לשם שמים, למען השראת השכינה, שעל ידה נתייסד המשכן, איחדה את כל המחנה כאחד (שמות ל"ה, ה'): "כל נדיב ליבו יביאה את תרומת ה'", וכן נאמר (שמות כ"ה, ב'): "מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תקחו את תרומתי".

הקב"ה השרה את שכינתו במשכן משום שהוא היה הביטוי הגדול לאותה אחדות לשם שמים שליכדה את כל שבטי ישראל סביב עבודת ה'.