הגאון האדיר רבי אברהם גנחובסקי זצוק"ל  הגיע למחלקה פסיכיאטרית בבית חולים כדי לעקוב אחר טיפול רפואי הניתן לאחד ממקורביו, והנה פגש שם את ידידו, יהודי תלמיד חכם מוכר, שהמתין בעצמו לטיפול. אותו יהודי התבייש מאוד, אך בטרם הספיק לעשות דבר, ניגש אליו רבי אברהם , הנמיך עצמו ולחש לאזנו: "נו.. מה לעשות... לעיתים גם אני צריך להיות כאן... עשה לי בבקשה טובה גדולה , אל תספר לאיש כי פגשת אותי פה"... אמר על כך אחד מגדולי הדור שליט"א ידענו גם ידענו על רגישותו של הגאון רבי אברהם זצ"ל ל"כבוד האדם".  אך להגיע לדרגה כזו של הרגשת לב, לחוש את כאבו של יהודי סובל,  ולהצילו בחכמתו מבושה, בתמורה להורדה מכבוד עצמו, זהו סוג של נתינה שעדיין לא שמענו.   

פרשתנו פותחת בציווי מיוחד לעם ישראל בהקמת "המשכּן":  "דַבֵּר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" (שמות כ"ה ב') מפרש בעל הטורים: "פתח  דַבֵּר – " אל בני ישראל בלשון פיוס כמו: "דַבּרו על לב ירושלים" .(ישעיה מ' ב')

שואל מרן הגר"ז סורוצקין זצוק"ל מה פשרו של הציווי בכך שתרומת המשכן תגיע רק מאלה התורמים מרצונם ומנדיבות לבּם, הלא נפסק ברמב"ם בהלכות תפילה (פי"א ה"א) שכל מקום שדרים בו עשרה יהודים כופים זה את זה לבנות להם מקום תפילה! ובית כנסת הוא בבחינת: "בית מקדש מעט" ק"ו בן בנו של ק"ו כשעסקנן בבניין המשכן!

כלומר, עומק התמיהה היא:  בניית המשכן הינה מצווה מדאורייתא!, וכידוע, ניתן היה לכפות על קיום המצוות בימי משה רבנו בכל זאת מדגישה - התורה שלבניית המשכן יקחו רק "מאשר ידבנו לבו", ולא ישתמשו לכפיה. ואף שבכל המצוות הדגש הוא בעיקר על העשייה, כאן, התנאי הראשון והמרכזי הוא 'הרצון' שהתורם ירצה לתת. עד שאפשר לומר שאם חלילה לא היה איש מוכן להרים תרומתו  לא היה מקדש בישראל! התניה יוצאת דופן זו של התורה, בה היא מציבה את איכות הרגשת לבו של עושה המצווה כתנאי - המעכב את העשייה אומרת דרשני...

כן יש להתבונן בדברי בעל הטורים הנ"ל שהיה צורך לדבר אל לבּם של ישראל ולפייסם כדי שיתרמו מכספם, הלא מהיכן היה ממון לעם ישראל, הרי  זה לא מכבר יצאו הם מ"בית עבדים" אל המדבר הצחיח!? התשובה היא שכול זה הגיע מציווי הקב"ה למשה רבינו: "דַבֶּר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו... כלי כסף וכלי זהב" (שם י' ב') כפי הנאמר בגמרא: " שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים!!" (בכורות, ה:).  ונוסף לזה רכוש אדיר שזכו ישראל מ"ביזת הים". כך שכסף  שלא עמלו בו כלל היה להם בשפע רב, והנה מבקש הקב"ה לבנות לו משכן בתוככי עמו, וכי לשם כך יש צורך לפייסם?!

נראה שכדי ליישב זאת עלינו להתבונן בחידה ושמה: "לב",  ברור לכול שהכוונה ללב הרעיוני של האדם. מה מייצג הלב? מול מי הוא מתמודד?הרמח"ל בפרק ט"ו ב"מסילת ישרים" מגדירו כך: "  והנה הלב הוא 'המלך' לכל חלקי הגוף, ונוהג (מנהיג) בם, ואם הוא אינו מביא עצמו  (לבו) אל עבודתו יתברך - אין עבודת שאר האיברים כלום!" יש להתבונן מפני מה זכה הלב לתואר "מלך"?

מבאר זאת מרן הגר"א דסלר זצוק"ל: " הכרת הלב הלא כבדה היא ביותר. יודע אני בעצמי וברור הוא בשכלי, למשל, שעישון הסיגריות קשה הוא לבריאותי, יודע אני זאת ממעשי יום ויום. ואף על פי כן, אני הולך ומעשן, ולמה הוא זה?! יען שלבבי דבוק בהרגל העישון, וכל אשר יטה הלב אליו, לא יתאמת אצלו ההיפך. אף אם ברור הוא לשכל בתכלית הבירור!!. ומעשי האדם אך ורק באשר יתאמת ללב הם תלויים, ולא יתנהגו על פי בירור השכל כלל". (מכתב מאליהו ח"א עמוד 79).

כלומר, כוחו של הלב הוא כה גדול בהשפעתו על האדם עד כדי התעלמות מוחלטת מהשכל וההיגיון הנדרשים מהאדם החפץ לכאורה לחיות! האדם ההולך אחר שרירות לבו מסוגל לקצר את חייו "במודע" רק מפני שהלב מסרב להשתנות!!

מה פשר הדבר? יסוד הדברים נעוץ בדברי הנביא ירמיהו בפסוק: "עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל וְאָנֻשׁ הוּא מִי יֵדָעֶנּוּ." (י"ז ט')  מבאר ה"מצודת דוד": "עקוב הלב" - עם כי לב האדם הוא מעוקם ומעוות יותר מכל איבריו ויש לו מכאוב חזק רוצה לומר- דעה נפסדת לחשוב מי הוא היודע תעלומות לבי אם הוא בוטח באמת או לא". ומוסיף לבאר זאת המלבי"ם : " "הלב עקב מכל", כל הציורים הרעים והמידות הרעות אורבים על הלב שהוא כח הממשלה אשר בנפש ומעלים אליו ציורים רעים לכל עוון ולכל חטאת."

א"כ לכאורה אבדה תקוותו של האדם כאשר לבו לב רע הוא?! ע"כ ממשיך המלבי"ם לבאר את המשך הפסוק ולתת תקווה לאדם:  "ואנוש הוא"-  והלב עצמו לב אנושי המוכן להתהפך בכל רגע ורגע לפי הציורים שימשלו אז בנפש".

כלומר, הלב הוא כוח אנרגטי החזק ביותר בנפש האדם, הוא נמשל כדלק המפעיל את המכונה המשוכללת שבעולם.  בכוחו  של אותו לב ליצור לאדם תשוקות ורצונות לדברים הטובים ביותר ובכך לרוממו ולהעלותו ,ובכוחו לנתב את אותם תשוקות ורצונות אל המקומות השפלים ביותר! ועי"כ   להשפילו עד עפר.

הנה אחת התשוקות החזקות ביותר במין האנושי היא התשוקה לכסף!... כפי הנאמר בקהלת: " אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף" (ה' ט')  "כסף" מלשון- כיסופין! האדם נכסף ומשתוקק לו.  כלל לא משנה כמה כסף יש לו לאדם ולמה הוא זקוק, הוא תמיד ירצה עוד ועוד. תופעת מופלאה חסרת הגיון ופשר- רדיפה בלתי פוסקת אחר צבירת הממון הקיימת בעולם כולו. דומה שה -'דלק', המניע את גלגלי העולם כולו, בנוי על הרצון לצבור רכוש. רעבון בלתי פוסק קיים בתחום זה, והאדם אינו שבע לעולם.

הנה כאן בבניית המשכן מבקש הקב"ה מעם ישראל לתת לא את כספם וזהבם גרידא, כי אם את ה"לב" המשתוקק לצבור הון!  לתת תרומה ממונית למשכן ה' מזהב והכסף של האדם מתוך "רצון" למרות ההשתוקקות הטבעית של לב האדם לכסף זה אינו דבר של מה בכך!.    כפי שהיטיב לבאר בעל ה"משנה שכיר" זצוק"ל ששמע מידידו הגאון רבי שלום וידר זצוק"ל על דברי הפיוט הנאמר בשבת בשיר הייחוד: "ואני בעודי אהללה בוראי"- היינו במידה שיש באדם שאינו יכול להשׂביע את עצמו, כנאמר בחז"ל: "מי שיש לו מנה רוצה מאתיים" וכך הלאה, אך אני לוקח מידה זו להלל בו את בוראי, שתמיד איני מסתפק בעבדות ד' ורק אני משתוקק לעבוד אותו יותר ויותר, וזהו "בעודי" מלשון עוד ועוד! שיש בי אהללה בו בוראי". נראה שרעיון זה נמצא בביאור של רש"י על פסוק זה: "אוהב כסף לא ישבע כסף" - אוהב מצות לא ישבע מהם".

ברוח דברים אלו מבאר הרש"ר הירש זצוק"ל את המושג: "נדבת לבו": " ...משמעות "נדב" היא נביעה ממקור פנימי... נדיב הוא אדם חופשי ובלתי תלוי, שמעשיו באים רק מכוח ציווי פנימיותו... בא הכתוב ומטעים את תכונת ההתנדבות על ידי צירוף המילה "לב": נדיב לב. ובהבלטה יתירה: "נדיב לבו", לבו שלו. בכך מרחיק הכתוב כל דרך של כפייה ואף כל השפעה חיצונית העשויה לכוון את מעשה המתנדב...

על המשכן נאמר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" ידועים דברי האלשיך הק' על השאלה מדוע  לא נאמר בתוכו אלא ב"תוכם"? התשובה  – בתוכו של כל אחד ואחד . בבחינת: "בלבבי משכּן אבנה להַדַר כבודו". לתת ולהקדיש את הלב להיות משכנו של מקום, בזה הוא בונה את המקדש!. מדוע ציווי זה נאמר דווקא בבניית המשכן?

מבאר זאת הגר"א נבנצאל שליט"א כי עיקר תכלית המשכן היא יצירת הקרבה בין היהודי  לבוראו ע"י הקרבת הקורבנות. וכאשר האדם מקריב כלאחר יד כשאין התעוררות בלבו פנימה אין כל משמעות לקורבן הנשחט! בעבודת הקורבנות הלב - אינו עניין צדדי; כוונת הלב אינה תוספת לעבודה, אלא היא היא העבודה, שכן הבורא אינו צריך בהמות אלא את תיקונם של בני האדם: " רחמנא ליבא בעי"(סנהדרין ק"ו)  וכשאין לב ... אין להקרבת הקורבן כל ערך הסבר זה כוחו יפה לא רק לעניין הקורבנות בלבד אלא לכלל הציווי על עשיית המשכן ... וכי זקוק ה' חלילה, לאוהל יריעות עיזים, או אפילו לבית אבן מהודר? ... הקב"ה אינו צריך מקדש האדם צריך מקדש! כל תכליתו של המקדש על העבודה - והניסים שבו, היא לעורר את לב האדם לדביקות בבורא ... נמצא שבלי שיתוף הלב אין כל טעם לבניין המקדש ולעבודת הקורבנות.

מקור לדבריו נמצא בדברי החינוך: " בספר החינוך: "בנין בית לשם – יתברך... אינו אלא הכל להכין את הלבבות לעבודתו יתעלה".

נאמר בפסוק: " "ויעש בצלאל את הארון", מבאר רש"י: "שאע"פ שגם שאר "חכמי הלב" עשו עמו במלאכת הארון, בכל זאת נקראת המלאכה על שמו של בצלאל: "לפי שנתן נפשו על המלאכה יותר משאר החכמים". ארון ברית ד' איננו חלילה עבודת נגרות יפה ומושלמת ככל שתהיה... ארון הזהב – המכסה את העץ איננו חלילה  רק עבודת צורפות מדויקת להפליא... מה שמציין רש"י זה את הלב! את מסירות הנפש, את הכוונה האמיתית – זה הגורם הבלעדי להשראת שכינה.  

נסיים בדברי רבינו בחיי על הפסוק במשל(כ"ו): " תְּנָה בְנִי לִבְּךָ לִי" - יזהיר בכתוב זה שימסור ליבו לעבודת השם יתעלה וכו', ודבר ידוע שכל האברים בגוף הם נמשכים אחר הלב והעיניים, והלב עיקר הכל, כי אם הלב שלם עם ה' יתברך - הכל שלם, ואם חסר עמו - הכל חסר.

יהי רצון שנזכה "לעבדו בכל ללבכם".