בכל החטאים שבהם חטאו בני ישראל בתקופת המדבר, כמו חטא העגל, המרגלים ועוד התפלל משה רבינו להצלת עם ישראל, והשתדל להשיב את חמת ה' מעליהם. ואילו בחטאו של קורח, משה לא התפלל להצלתם, וגם לא מצא לנכון לסנגר עליהם, אלא ביקש מה' שהם ימותו באופן מיידי ובמיתה משונה.

בנוסף מבקש משה מה'  שתפתח האדמה את פיה ותבלעם: "ופצתה האדמה את פיה ובלעה אותם ואת כל אשר להם וירדו חיים שאולה" (במדבר ט"ז, ל'). מדוע זקוקים לנס של שינוי טבע זה כדי להענישם? משה גם קובע את דרך העונש השמיימי, ו'מציע' לה' כיצד להעניש את החוטאים.

נראה שהמפתח להבנת הנהגה זו נמצא בפסוק: "ויאמר משה בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה, כי לא מליבי" (פסוק כ"ח).

טענת קורח היתה שמשה עושה דברים על פי שיקוליו האישיים בלי לקבל על כך אישור ממרום. ומשה רבינו רצה להוכיח לעם שהכל נעשה על פי ה', עד לפרטים הקטנים ביותר.

השורש למהלך מוסבר בדברי רבותינו: "ויקח קורח" על ידי מה נחלק? על אליצפן בן עוזיאל, אחי אביו, שנעשה נשיא על משפחתו, שנאמר (במדבר ג'): "ונשיא בית אב למשפחות הקהתי אליצפן בן עוזיאל". אמר קורח: "ארבעה בנים היו לסבי קהת, שנאמר (שמות ו') "ובני קהת עמרם ויצהר חברון ועוזיאל". עמרם הבכור, זכו אהרן ובניו לכהונה ומשה אחיו למלכות, ואני בנו של יצהר, ראוי הייתי להיות נשיא, והוא (משה) עשה את בנו של עוזיאל, קטן הבנים, לנשיא. הריני חולק ומבטל את כל מה שנעשה על ידו".

האינטרס האישי היווה את הבסיס לתהליך כולו, וכבר נאמר (דברים ט"ז, י"ט): "כי השוחד יעוור עיני חכמים".

השלב הראשון במלחמתו של קורח היה ללעוג על משה רבינו: "קפץ קורח ואמר למשה, אתה אומר (במדבר ט"ו, ל"ח): "ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת", טלית שכולה תכלת - תהיה פטורה מן הציצית? אמר לו משה: חייבת בציצית. אמר לו קורח: טלית שכולה תכלת אינה פוטרת את עצמה, וארבעה חוטים פוטרים אותה? דברים אלו לא נצטווית עליהם, ומלבך אתה בודאם....

מובא עוד בדברי חכמינו: "באותו שעה אמר קרח אין תורה מן השמים, ולא משה נביא, ולא אהרן כהן גדול".

האינטרס האישי הוא שהוביל את המהלך כולו עד לכפירה מוחלטת.  כבר בפסוק הראשון של הפרשה, מפרטת התורה את המניע שהיה לכל אלו שהצטרפו לקורח במחלוקת זו:

"ויקח קורח בן יצהר", קורח היה בנו של יצהר בנו השני של קהת, ולכן, לדעתו לו מגיע התפקיד.

"ודתן ואיברם בני אליאב, ואון בן פלת בני ראובן". גם כאן היה המניע דומה: ראובן הוא הבכור, ולכן ראויות לו המלכות והכהונה.

"חמישים ומאתיים נשיאי עדה, קרואי מועד אנשי שם".  אנחנו נשיאי עדה, ואם כן, מדוע משה מחליט לבדו בלי להיוועץ בנו?

המחלוקת האמיתית היתה בסופו של דבר בין קורח לבין עדתו. לכל אחד מהם היה מניע אחר לשאוף לגדולה. קורח טען שהכהונה היא נחלת שבט לוי, והוא הראוי לכך. דתן ואבירם סברו שהכהונה והמלכות הן נחלת שבט ראובן הבכור, ומאתיים וחמישים האנשים טענו שהכהונה אינה נחלת השבטים, אלא היא צריכה להינתן לאנשי המעלה שהם נשיאי העדה.

האחדות השוררת ביניהם עתה נגד משה רבינו היא שלב ראשון וזמני, המלחמה האמיתית תהיה בסוף בינם לבין עצמם.

נקודה זו מתגלה במסכת אבות (ה', י"ז): "איזו היא מחלוקת שלא לשם שמים זו מחלוקת קורח ועדתו". לא נאמר קורח ומשה כי האינטרס האישי של כל אחד מהם הוא המוביל, והמלחמה האמיתית  היתה על האמונה במציאות ה' בעולם ועל תורה מן השמים.

האמונה על מציאות ה' בעולם מבוסס על ידי אותות מצרים שהוכיחו לעולם כולו כי יש בורא לטבע. במעמד הר סיני עלתה דרגת האמונה לידיעה מוחלטת, וכפי שנאמר (דברים ד', ל"ט): "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד". זאת עקב דרגת הנבואה הגבוהה ביותר, שלה זכו כל אלו שניצבו בתחתית ההר.

קורח ועדתו רצו לבטל את היסוד השני שהתורה ניתנה משמים. לדעתם, משה רבינו עושה דברים מדעתו הפרטית, לפי מהלך זה יכלה, חלילה, כל התורה להתבטל. האחד יאמר שאת מצות שבת קבע משה מדעתו, והשני יאמר שאת מצות תפילין אמר משה מדעתו, וכן הלאה. במצב זה היו הסובבים זקוקים לאות מיוחד כקריעת ים סוף כדי לייצב יסוד זה על מכונו, כפי שנס קריעת ים סוף ייצב את האמונה.

מסיבה זו ביקש משה רבינו מה' שעונשם יהיה מידי ועל ידי נס מיוחד במינו. כדי לקבוע בלב העם שאין הוא עושה מאומה בלי הוראת ה', ובכך יתבסס היסוד של תורה משמים.