"רבי אני לא יכול, אני כבר לא מסוגל ! התפרצויות הזעם של מנהל העבודה שלי,  כלפי, ממוטטים אותי"!  במילים אלו פנה ש. אל רבו הגה"צ רבי ג'דל אייזנר זצוק"ל  . פנייתו אל  רבו לא באה למטרת עידוד, כי אם למטרת עזרה, מכיוון שמנהל העבודה גם הוא תלמיד של רבו, ובקשתו, שינסה להרגיע את האיש. רב ג'דל האזין לדברים, ובמקום לענות לבקשתו,  הוא פתח בסיפור:

"יקירי, פעם השתתפתי בלוויה של יהודי ישיש, שב"ה זכה לדור ישרים מבורך. והנה צדה עיני, את חברי עומד קרוב לגופת הנפטר וממרר בדמעות שליש יותר מהאבלים עצמם...  ניגשתי אליו עם סיום הלוויה, ושאלתיו לפשר בכיו, ציפיתי שיספר לי על קשריו עם הנפטר, אך למרבה ההפתעה הוא כלל לא הכירו!!  סיבת בכיו הייתה שונה בתכלית, הסכת ושמע:  האיש עסק בנדל"ן,  פנה אליו חבר בהצעה להשקעה בפרויקט ה'נראה' כעסקה שתניב פירות זהב. בה עליו להשקיע את כל חסכונותיו. הוא בפזיזותו, במקום להתייעץ, לא חשב פעמיים, ושם את כספו על עסקה מפוקפקת זו... הבוקר התבררה לו העובדה שנשאר נקי מנכסיו. ידיעה זו גרמה לו לכאב אדיר ולשברון לב. הוא חש צורך לפרוק את כאבו בבכי, אך לא חש בנוח לבכות ליד הסובבים אותו, הוא החליט לצאת לרחוב 'להתאוורר'... והנה להפתעתו בקצה הרחוב מתנהלת לוויה... זה ממש התאים לו... החיש את צעדיו, וניגש הכי קרוב למיטת הנפטר, ושם נפרצו זרמי דמעותיו... על אובדן מעותיו..."

כאן פנה רב ג'דל בחביבות אל תלמידו ואמר:" ראה, מטעמי סודיות, איני יכול לשתף אותך עם אלו צרות וקשיים מתמודד מנהל העבודה שלך, רק שתדע: האיש בהתפרצויותיו, לא מתכוון אליך כלל!! הוא פשוט מבטא את תסכולו- בזעמו. לכן תן למילים לעבור מעליך, בע"ה הוא יעבור תקופה זו, ויבואו לו ימים טובים יותר. ואתה תראה שהתנהגותו תשתנה לחלוטין." 

פרשת קרח "יפה נדרשת" פרשה מלאה במסרים אקטואליים. רבים המפרשים דנים בשאלה המזדעקת:

"קרח שפיקח היה, ומטועני הארון, מה ראה לשטות זו?!"

רבים הם ההסברים למניעיו הנפשיים של קרח. מניעים שהובילו לפריצת מחלוקת נוראה בעם.  כשמתבוננים במהלכים שפתח בהם קרח במלחמתו מתעוררת השאלה: כיצד העז קרח לערער על מנהיגותו של משה רבינו, וכי לא חשש מתגובתו הנזעמת של העם? עם  שחווה  במו עיניו את ניסי מצרים, עם שהגיע לדרגת נביאים בעמד "הר סיני", שמע וראה בבהירות  שמשה רבינו הוא, ורק הוא, נביא השם, כיצד זה לא חשש שהעם ירגמוהו באבנים?!הרמב"ן מיישב זאת בפסוק הפותח את הפרשה,  שם הוא מתייחס  ל'דרכי הפעולה' במלחמתו, כיצד בנה קורח את  האסטרטגיה המתוחכמת שלו ביצירת פילוג בתוככי עם השם:

"והנה ישראל בהיותם במדבר סיני לא אירע להם שום רעה כי גם בדבר העגל שהיה החטא גדול ומפורסם היו המתים מועטים ונצלו בתפלתו של משה שהתנפל עליהם ארבעים יום וארבעים לילה והנה היו אוהבים אותו כנפשם ושומעים אליו, ואילו היה אדם מורד על משה בזמן ההוא היה העם סוקלים אותו..."

נבאר את הדברים:  כשהיו בני ישראל במדבר סיני, היו ביניהם אנשים שהתהלכו עם מרירות בלבם, וזאת מסיבות שונות ומגוונות. ביניהם קורח, שטען שקיפחוהו, כפי שרש"י מבאר: "נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל,  שמינהו משה נשיא על בני קהת על פי הדבור, אמר קרח:  אחי אבא ארבעה היו... עמרם הבכור, נטלו שני בניו גדולה, אחד מלך, ואחד כהן גדול, מי ראוי ליטול את השנייה, לא אני? שאני בן יצהר שהוא שני לעמרם! והוא מִנה נשיא את בן אחיו הקטן מכולם! הריני חולק עליו ומבטל את דבריו".

כמו קרח היו הבכורים כואבים שתפקידם במשכּן נלקח מהם והועבר ללוויים. כמוהם היו  שני ממורמרים ידועים: 'דתן ואבירם' שעדיין שמרו טינה למשה מתקופת שעבוד מצרים. אך כל אלו  שמרו כאבם בליבם,  ולא ניסו לפצות את פיהם, מפני  שהעם כולו היה דבוק בחבלי אהבה במנהיגם ,רבן של ישראל, משה רבינו, העם חש את מסירותו ואהבתו של מנהיגם. אך במדבר פארן המצב השתנה. וז"ל הרמב"ן:

"אבל בבואם אל מדבר פארן ונשרפו באש תבערה, ומתו בקברות התאווה רבים, וכאשר חטאו במרגלים, לא התפלל משה עליהם, ולא בטלה הגזרה מהם, ומתו נשיאי כל השבטים במגפה לפני השם, ונגזר על כל העם שיתּמו במדבר ושם ימותו. אז הייתה נפש כל העם מרה והיו אומרים בלבם: כי יבואו להם בדברי משה תקלות, ואז מצא קרח מקום לחלוק על מעשיו וחשב כי ישמעו אליו העם".

כלומר, קרח ניצל את שעת הכושר, אף כי הקנאה שאכלה בו כרסמה בלבו מזה זמן. אך רק עתה כשבעקבות חטאי העם ועונשו. התהלכו אנשי המדבר במרירות. אמר לעצמו קרח: זה הזמן המתאים להינשא על גלי המרירות,  קרח ניסה לבצור את ענבי הזעם והדכדוך.

ומכאן מגיעה התגובה הנועזת והחצופה של 'דתן ואבירם': "המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר" (שם ט"ז י"ג) מבאר הרמב"ן:

" וזה טעם "להמיתנו במדבר" אמרו: הנה הבאת אותנו אל המקום הזה, ולא קיימת בנו מה שנדרת לתת לנו: "ארץ זבת חלב ודבש", כי לא נתת לנו נחלה כלל, אבל נמות במדבר ונהיה כּלים שם, כי גם זרענו לא יצאו מן המדבר לעולם, ויבטל מן הבנים מה שנדרת להם, כאשר נתבטל מן האבות, וזה טעם תלונתם הנה במקום הזה אחר גזרת המרגלים מיד והקרוב".

אלא שיש להתבונן בהיגיון שבמהלך זה,  הלא זה היה סמוך ונראה לעונש שקבלו החוטאים, הפצע עדיין שותת דם, לכאורה זה הזמן הכי פחות מתאים להמריד את העם, וכי מחפשים צרות על צרות?!

מבאר הרב פרנקל זצ"ל בספרו "לשעה ולדורות" הסבר נפלא ואקטואלי למהלכיו של קרח. (מעובד ומורחב ) כללו של דבר: אדם הסובל ממרירות עצמית מתמשכת, עלול  בתקופה זו להתנהג כשוטה וטיפש גמור, גם אם במהותו הוא ברוך כישרונות וניכון בפקחות. ניתן ללמוד זאת מכוח הראייה של האדם,  הקב"ה ברא באדם שתי עיניים, עין אחת לימין ואחת לשמאל. כול עין רואה חלק אחד של התמונה, אך התמונה המלאה היא כשהאדם מישיר מבט, אז הוא מאוזן בהסתכלותו.  כך גם במבט על החיים, לאדם הנורמטיבי יש שני מבטים, המבט 'הרָצִיוֹנָלִי' (ההגיוני), והמבט ה-'אֵמוֹצְיוֹנָלִי' (הרִגְשִׁי). מבטים אלו יכולים להשתלב זה בזה, ועלולים לסתור עצמם ולהתנגש זה בזה. 

כשהאדם  נמצא בדילמה בין הכוחות, ונדרש לקבל החלטה, אם מצבו הנפשי מאוזן, אז הכוח הרציונאלי שבו יאזן, ירסן, וינווט את  האמוציות מלצאת מגבולות ההיגיון. אך כאשר אדם נמצא בתקופה שבה הוא שרוי במרירות ותסכול עצמי, כל קבלת החלטותיו  מושפעת ממה שיֶרַצֶה אותו 'כעת', מה ישקיט את זעמו כעת. איש כזה  נהיה עיוור לעתידו, במרירותו הוא מאבד  את הכושר האנושי לצפות לטווח הארוך, וממבט זה הוא יזיק  בוודאות לעצמו ולסובבים אותו.

הנה, על קרח נאמר בחז"ל- "עינו הטעתו", קרח זה לא היה מהאספסוף שבעם, אלא בן לשבט לוי, מהמיוחסים והקדושים שבישראל. כבן לשבט זה, חונך על ברכי האווירה המיוחדת ששרתה בו. אך מתברר למרבה הצער שגם הוא, כאשר חדרה ללבו הרגשה מדומה של קיפוח, איבד את שווי משקלו, והחל פוסע בדרכים נלוזות ועקלקלות. הוא מתחיל בטענתו החצופה והמתחסדת: "רב לכם- כי כל העדה כלם קדשים... מדוע תתנשאו על קהל השם" ממשיך בניסיון הנואל להציג את חוקי התורה הקדושה באור מגוחך, כמו הטענה על: "טלית שכולה תכלת, החייבת בציצית" בית מלא ספרים החייב במזוזה". וכלה במופע הנוגע ללב בסיפור על האלמנה האומללה שהכוהנים עשקו אותה. טענות נבובות ומופרכות. וכי לא חשש שלמשמע 'החכמה' ו'הגאונות' שבטענותיו, יקום  חברו לשבט, יביט בפניו במבט של חמלה, ויפטיר בחיוך: "נו... באמת?!.... הלא בתוך תוכו ידע גם ידע את האמת.  מה פשר הדבר?

מכאן יש ללמוד את כוחה ההרסני של 'מרירות עצמית', כאשר האדם מתוסכל, כאשר החיים לא מאירים לו פנים,  יש בפניו שתי דרכים. הדרך הקשה היא: להביט במראה, לקחת אחריות על מעשיו, אם צריך- לתקן את דרכו.  להתחזק באמונה ולהתפלל לישועה. ואם זקוק הוא לסעד ותמיכה נפשית, מוטלת עליו החובה לגשת אל אנשי מקצוע.  

אך ישנה גם הדרך הקלה, והיא: לזרוק רפש בטובים, בישרים, במצליחים, באלה המשקיעים כדי להצליח. הצלחתם לצנינים  בעיניו. הוא בקנאתו, יעשה כל שביכולתו לערער את הצלחתם! ולשם כך כל הדרכים כשרות!  הכפשות, שקרים, גינויים, הטרדות, עלבונות, הכאה בסתר ובגלוי. הוא יראה לכולם את 'הצלחתו' ביצירת 'עניין' בחברה...  והכול כמובן "לשם שמים", כשהוא עוטף את מעשיו במעטפת אידאולוגית טהורה...   עיקר מטרתו הנסתרת היא להסיט את מחשבותיו מתיקון עצמו אל כביכול 'תיקון העולם'...

כאשר תופעת המרירות לא מטופלת כראוי, האדם עלול  לאבד את שיקול הדעת, להשתטות ברבים,  ולבזות את עצמו ומשפחתו לדורי דורות. 

לכשנתבונן בקורות חייהם של מבערי המחלוקת לדורותיהם, נגלה שמדובר באנשים מרירים וממורמרים, הרבה קודם לסיבה שכביכול פרצה המחלוקת. לכן אין צורך לנסות להבין את המניע האידיאולוגי שלהם, כי הוא  פשוט לא קיים.

נבדוק וניווכח: לעולם לא נמצא אנשים בעלי שמחת חיים, שיש להם סיפוק ממעשיהם, מעורבים במחלוקת וספיחיה!! כי העולם לא נחלק בין בעלי מחלוקת לאלה שאינם, אלא בין אלה השמחים  ומרוצים מחלקם, לאלה שלא!!

זו הייתה דרכו הנכלולית של קרח הממורמר וחבר מרעיו. לאַתֵּר קבוצות ממורמרות בעם, לסמנן, ולהמתין  לשעת הכושר, למצוא את העיתוי המריר, עם אנשים מרירים, ולהתאגד תחת מטריית: "ברית הממורמרים"... זהו המתכון ל'הצלחה'. והנה זה הגיע... אחרי הנפילות של חטא המתאוננים, קברות התאווה, ובעיקר אחר חטא המרגלים, והעונש שהושת עליהם: לשהות ארבעים שנה במדבר, ולא להיכנס לארץ, העם כאב עד למאוד את העונש כפי הנאמר: "ויתאבלו העם מאד", מלמדנו הרמב"ן: קרח 'חש את השטח', והבין שכעת  זהו הזמן המתאים ביותר לאחד את הקבוצות ולצאת למלחמה. מאבק שתחילתו בקול תרועה רמה, וסיומו בטרגדיה נוראית.

לו קרח וממשיכי דרכו, היה מאזינים לדברי שלמה המלך ע"ה: "וראיתי כי אין טוב מאשר ישמח האדם במעשיו, כי הוא חלקו".(קהלת ג' כ"ב) הייתה נמנעת המחלוקת בעם ישראל.

עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו.