העבודה הזרה לבשה בשעתה צורות רבות. הצד השווה שבכולן היה הענקת הילה של קדושה לעניינים שלא היה בהם ממש. במבט לאחור אנו תמהים ושואלים: כיצד ירדו הבריות לדרגת טיפשות כה גדולה? כיצד יכלו לעשות מעשים כה אוויליים? מה היה התהליך שגרם לכך שבני אדם מן השורה, אנשים שניחנו בדעת ובתבונה, יסגדו ויקריבו קרבנות לדברים שהם הבל ורעות רוח, דברים שאפילו מבט שטחי מגלה שאין בהם ממש?
לפי עדות חז"ל, בימים שקדמו לתקופת עזרא ונחמיה פעל בעולם יצר אדיר של טומאה, והוא שדחף והסית לעבוד עבודה זרה, למרות השטות וחוסר המשמעות של שיטה זו. אולם עדיין איננו מבינים באילו אמצעים השתמש היצר הרע באותם דורות, כדי ששטות זו תיקלט בלבבות? כיצד ניתן להחשיב עץ ואבן ולהקריב למענם קרבנות?
התשובה היא, שעל התוכן החסר ועל חוסר המשמעות חיפתה חיצוניות מפוארת. הנוי החיצוני הסיח את דעת האנשים מחוסר המשמעות. אט אט לנוכח פאר זה התפתחה מחשבה מעוותת שהעניקה חשיבות לעבודה זרה.
כאשר נתבונן נמצא, שהתורה רמזה לנו כיוון זה באמצעות הדרך שבה היא הדריכה אותנו כיצד לאבד את העבודה הזרה ולבערה מן העולם.
הפסל עצמו אין בו ממש, כל מתבונן רואה זאת. אילו הוא היה ניצב כמות שהוא במערומיו, איש לא היה טועה ומאמין בו. ה"תחכום" של עובדי האלילים, ובייחוד של כמריהם, התבטא בכך שהם ידעו להוסיף לצלמיהם רקע מלאכותי ופרסומת. על בסיס זה ניתן היה לטעות שישות של ממש יש כאן. הם לקחו את הפסל, שהוא עצמו אינו עושה רושם, והציבוהו על ההרים הרמים, על הגבעות הנישאות או תחת עצים רעננים. הרי לפנינו פעלול חיצוני המשווה לצלם גובה, נוי, ואולי גם אימה. כנגד כל אלו אמרה התורה: "אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגויים" (דברים י"ב, ב'). התורה רומזת שכדי להוכיח את אפסותם של אותם אלילים, עלינו לנתקם מהמקום הנאה שבו הם מוצבים, ומיד תתגלה חרפתם לעיני כל. אם יפרידו את האליל מהרקע שאליו הוא הוצמד, מיד יתגלו ממדיו הזעירים. ממדים אלו יצביעו על תוכנו הנבוב, עד ששוב לא יהיה צורך בהסברים שיבהירו שאין בו מאומה.
בנפשם של בני האדם קיים כוח לבחור בצללים שאין בהם ממשות, ולהופכם למרכז חייהם. להעניק להם בליבם ובמוחם הוויה, ממשות ואלוהות. להעריץ ולסגוד להם, ליצור סביבם תרבות שלמה עם כללים וחוקים. עולם שלם הארוג כל כולו על חלל ריק.
נמחיש זאת בדוגמה מהחיים. הספורט התחיל כחישול הגוף, והפך לעולם שלם שיש לו חוקים ושופטים, דירוג ואוהדים. הוא מהווה את מרכז עולמם של מיליונים, בולע תקציבים של מיליארדים, ומפרנס שחקנים, מאמנים, שופטים, פרשנים, סוקרים, עיתונאים ורשתות תקשורת. הוא מכלה שעות חיים יקרות מפז של המונים הרתוקים למרקע בשקיקה מעוררת תמיהה וחמלה: על מה ולמה? מה הרווחתם אם הובקע שער או נכבש סל? מהו האושר אם עלתה הקבוצה לחצי הגמר? מהו האבל אם הוחמצה הבעיטה? מה קרה? הרי בסך הכול מדובר במשחק!
אולם כך הוא טבעו של האדם: "אם אתה פונה אחריהם, סופך עושה אותם אלוהות" (רש"י ויקרא י"ט, ד'), הנך מעניק להם ממשות. כשלעצמם, הם נותרו באפסותם, אולם בליבך יצרת להם מקום, העלית אותם על הבמה, והם הפכו למרכז חייך!
הספורט הינו דוגמה בלבד. בדומה לכך גם האפנה. הבגד הוא אמצעי, אך הוא הפך למטרה. סוגדים למותג, משלמים הון עתק, מחליפים את כל הביגוד בגלל גחמה חולפת.
נתפלל ונצפה לבואה של הגאולה. באותה שעה רק הערכים הממשיים יקבלו משמעות, ואילו ההבלים לא יתפסו כל מקום בתודעה.